התפרצויות זעם

בני בן 1.8. בדרך כלל ילד בריא עם התפתחות טובה. בזמן האחרון שמתי לב שהרבה פעמים הוא זורק את עצמו על הרצפה ומתחיל לצרוח, לבעוט ברגליים, להתגלגל ועוד. הדבר היחידי שעוזר במצב זה - לקחת אותו על הידים ולעמוד. עם מנסים לשבת איתו - הוא מתחיל שוב פעם לצרוח. בגן הגננת שמה לב לאותו הדבר. האם זו בעיה פסיכולוגית? אם כן - כיצד מתמודדים עם זה? לפעמים אנו פשוט חוסרי עונים ומספר פעמים אפילו רצנו לרופא, שלא מצא שום דבר חריג.

אנה שלום. תודה על הפנייה. לא ציינת אם הילד מדבר או לא? אתם מתקרבים במהירות לגיל שנתיים שאוהבים לקרוא לו "הגיל הנורא" משום שהוא מאופיין בהתפרצויות זעם בגלל פערים בין יכולות - בין ההבנה לרגש, בין האגוצנטריות לתחילת התייחסות לצרכים של אחרים, יכולת מוגבלת להתבטא, תחילת משחק חברתי וכו'. אם הילד עדיין לא מדבר, כל תקשורת איתו תקדם אותו בצעד נוסף לכיוון רגוע יותר. סימן אחד קטן, צעד גדול לילד. אם ילד בוכה מתסכול על שלא הובן, כאן החולייה הנוספת שאנחנו מביאים, הפותרת את התהליך עוד *לפני* שכדור השלג החל להתגלגל. לא מגיעים איתו לשלב האלימינציות. זה לא חיתול, זה לא רעב, זה לא שעמום וכו' - פשוט כי הוא מסמן מה הוא רוצה. אם הילד בוכה כי הוא לא רוצה לקבל "לא" כתשובה והוא מתעקש על דבר מסוים, זה כבר מסוג ההתמודדויות שהוא עובר, בין עם הוא מדבר יפה וברור או לא. בהצלחה!