במסגרת החיפוש אחר עצמי,

אני מעתיקה משהו שכתבתי לפני כמה ימים, משהו שעלה בזכות בעלי . אז מה קרה בערך בסביבות 1975 הוא שאל? ואמר שמשהו במבט השתנה, אמר שנראיתי שמחה יותר בתמונות? לא חשבתי אף פעם לבדוק....מסע דרך חיי בתמונות. לא זכור לי שינוי מיוחד, ואולי לא רוצה לזכור. אבל עכשיו זה עלה, זה מונח על השולחן, משהו קרה משם והלאה. ואני מהרהרת בעולה החדשה שהגיעה לארץ בגיל 6 ומה עבר עליה מאז. אין לך בכלל מבטא אומרים לי היום כשאני חושפת את מוצאי ורק אני יודעת כמה קשה נאבקתי להיפטר ממנו. לא להיות שונה, להיות אחת מהחבר`ה. הכל, רק לא להיות אחרת. השכונה שהגעתי אליה הייתה קיבוץ גלויות טהור. מכל עדה היה שם נציג. ואז ב- 75 עברנו. עפולה הייתה קטנה ופרימיטיבית מידי עבור ההורים, הרגשתי שהגעתי לעיר הגדולה. מה זה גדולה? ממש THE BIG APPLE עברנו לקריות. אני זוכרת איך הייתי מגיעה לביקורים אצל סבתא שעד יומה האחרון לא עזבה את עפולה, והרגשתי כמו נסיכה שירדה אל העם, הגעתי מהעיר הגדולה. לו ידעו עד כמ הנסיכה הזו, שכולם קירקרו סביבה הייתה ליכלוכית בסביבתה החדשה. הבלוק שאליו עברנו היה בן 8 קומות. בכל קומה היו ילדים חלקם בגילי חלקם גדולים יותר. היו החבר`ה הגדולים והחבר`ה הקטנים. ואני הייתי מוכנה לעשות הכל כדי להיות מקובלת, לקבל את האישור שאני בסדר, להתחבב על מי שרק אפשר. אבל איך אפשר להתברג בתוך חברה שבה לחלק מהבנות יש אחים בחבר`ה הגדולים מה שמקנה להן יתרון מיידי, מן דרגה במתנה . וזאת שאין לה היא לא צריכה כי היא "נותנת" לחבר`ה הגדולים אז גם לה יש דרגה במתנה. ויש אותי. לי יש רק אח אחד קטן, הורים שקורעים את התחת כדי להאכיל אותנו, כלי התחבורה יחיד שיש לנו זה אופניים, ואני. לא יפה, לא מפותחת, אין לי אחים בחבר`ה הגדולים, ומתנצלת על האויר שהיא נושמת כי זה בטח גוזל מאלה שנושמים לידי. ואני בכלל....אני בכלל הדובדבן שעל הקצפת, אני הכי יפה, הכי טובה, הכי חכמה, הכי מוצלחת, מסמר הערב, השמש זורחת לי מהתחת ...מה לא??? אבל זה מה שאומרים לי בבית, שאני הכי הכי....אז למה הם , שם בשכונה לא רואים את זה? ואני עוברת על התמונות. עוד שנה ועוד שנה. נראית כאילו מאושרת . ופתאום זה הבריק לי. יש את המשפט שאומר: "הראה לי מי החברים שלך ואומר לך מי אתה" ואני, שהייתי משוגעת על להנציח כל דבר לקחתי את זה הכי מילולי שאפשר. אני רצה פתאום על התמונות לאורך החיים . הנה פה אני מצולמת עם הילדה הכי מקובלת. בתיכון יש לי תמונות עם כל הבנים ה"שווים" אחת עם כל בן שהיה מהמקובלים בכיתה. הנה בטיול השנתי יש לי תמונות עם כל המכ"ים הכי שווים. צבא- הנה אני עם הבנות הכי מוצלחות בקורס, והנה בוינגייט, אני פה עם המדריך השווה אחרי לילה אינטימי במיוחד (אז אני לא גמרתי, אז מה? את מי זה מעניין?) אבל תראו את התמונות, אני מצולמת עם הקליברים הכי גדולים, אז זה מוכיח, זה מוכיח מי אני, אני גם שווה. מה לא??? התמונות, כמה פוזות, כמה זיוף, כמה שקר הן תומנות בחובן...התמונות. ורק אני מסתכלת עליהן היום ובוכה. רק אני יודעת את האמת מאחורי החיוכים. כמה מזה אני סוחבת גם היום? אני לא חושבת שאני מעיזה להודות. ועם זאת, משתחררת לאט מהצורך לרצות, מהפחד להיות מי שאני. פוחדת פחות שלא יאהבו, שלא יסכימו, שלא יאשרו. וראה זה פלא, אני ממשיכה לחיות. וכל יום שעובר, אני מרגישה קלה יותר. וכל יום שעובר אני סוחבת איתי פחות אנשים על הגב, פחות תירוצים, פחות התפתלויות. הנה אני. מי שאני. תאהבו? טוב. לא תאהבו? גם טוב. אי אפשר לרצות את כולם אז כדאי לרצות את החשובה מכל. אותי. לא, לא ממש גיליתי מי אני, אבל מי שלא תתגלה בסוף אוהב אותה כמו שהיא. זמן הסליחה לילדה הקטנה שכל מה שרצתה היה להיות אחת מהחבר`ה. ועשתה את כל מה שהיה בידה לעשות , ניצלה את כל הכלים שהיו בארגז. אבל די. הארגז כבר קטן מידי, והכלים שחוקים ומיושנים, כבר לא מתאימים לבוגרת. והבוגרת צריכה לאסוף לעצמה ארגז כלים חדש. הגיע הזמן לSHOPPING . הגיע הזמן להשתמש בכלים בגודל המתאים. להודות לילדה שהביאתני עד הלום ולשחרר. לתת לה לנוח על משכבה בשלום. היא סיימה את תפקידה, אין לה מקום במועצת המנהלים החדשה. נוחי לך ילדה, עברת דרך ארוכה ועכשיו תני לי למצוא את מקומי. לי. הבוגרת. תני לי למצוא את מה שנכון לי, מתאים לי ועובד בשבילי. מחר אקום בבוקר ואסתכל במראה. מחר אצלם תמונה חדשה. ממחר אביט במצלמה בעיניים אמיתיות. ולא יהיה אכפת לי מי מצולם מצדדי, מלפני או מאחורי.

התרווחתי על הכיסא שלי אל מול צג המחשב וקראתי את מילותייך בשקיקה... התרגשתי כל כך. מחשבות מרובות זרמו בראשי כשקראתי אותך. אסנת הילדה מעין הילדה שלי מה אני הייתי מה היא היום מה אני מנסה לעשות עבורה על מנת שהיא תהיה מעין הילדה ולא שחזור של אסנת הילדה. אני רוצה לקרוא שוב, לחשוב, להתעמק ורק אז להגיב. בינתיים מחבקת ואומרת רק דבר אחד... אני חושבת, שלא כדאי לתת לילדה שבתוכך לנוח על משכבה בשלום. כדאי לאהוב אותה, לחבק אותה, להבין אותה ומכאן לתת לה יד ולהמשיך הלאה. ולעת עתה אני אוהבת אותך ושולחת חיבוק גדול לילדה הקטנה לבוגרת לך. נשיקה.

ההארה שלך הבהירה לי שהניסוח שלי לא היה נכון. הכוונה היא לתת לה לנוח, לא לתת לה לנהל אותי יותר. לא להעלים אותה מחיי שהרי בזכותה אני מי שאני היום, וחלק גדול מאד מה HEALING שלי היום הוא לקבל אותה כמו שהיא בלי לשפוט ולהבין שהילדה עשתה את מה שידעה לעשות, בכלים שהיו לה אז, בתובנות שהיו לה כילדה. לאהוב אותה לחבק אותה. אני בהחלט מייחלת לרגע שבו אוכל לתת לה יד בשלמות גמורה ולהיות המובילה ולא המובלת על ידה. תודה

Jole. כל-כך מצאתי את הילדה שבי בתוך המילים שלך. הילדה המפוחדת, הבודדה, שהכי רוצה בעולם לרצות את כולם ושרק יאהבו אותה בתמורה... גם אני מרגישה שאני במסע ארוך כדי להגיע להשלמה עם אותה ילדה. רוב הזמן היא מובילה אותי למקומות שאיני רוצה להיות בהם, גוררת אותי לדפוסי התנהגות שאני רוצה מאוד להשתחרר מהם. עד היום ישנם מקומות שכאשר כף רגלי דורכת בהם - תוך שניה וחצי הדמות הבוגרת שלי עוברת טרנספורמציה ושוב אני אותה ילדה בת 6 או 7... ומיד משתלטת התחושה המתסכלת וחסרת האונים של: מה לעזאזל קורה פה? הלא אני כבר לא ילדה, התבגרתי, כבר אי אפשר לפגוע בי בקלות רבה כ"כ כמו לפני שנים, אז למה זה קורה...? למה הרגרסיה הזו, כמו מסע מטורף אחורה בזמן... זה יכול לקרות אפילו מצליל קולו של אדם מסויים, או ריח שמזכיר משהו מהילדות וזורק אותי לאיזה פלשבק מרשים במיוחד... קשה. אני מתארת לעצמי שהילדה הזו לא מתכוונת להסתלק עד שאני לא אספק לה את הדברים שהיא רוצה שנים על גבי שנים לקבל. רק אז, היא תתרצה, תתרכך ותניח לי לחיות את חיי בלי תזכורות חוזרות ונשנות לחולשות מהעבר.

מתחברת כל כך לדוגמא שנתת "זה יכול לקרות אפילו מצליל קולו של אדם מסויים, או ריח שמזכיר משהו מהילדות וזורק אותי לאיזה פלשבק מרשים במיוחד... קשה" ואולי במהלך הזמן אעיז גם לספר על זה . ולנקודה אחרת מדבריך. אקדים ואומר שמאז שנחשפתי למשנתה של ימימה אביטל זצ"ל למדתי את כוחה של מילה, והשפעתן של מילים, ועד כמה רק שימוש במושג אחר באמת משנה את פני הדברים. ואני מכוונת למשפט האחרון בדבריך: "בלי תזכורות חוזרות ונשנות לחולשות מהעבר"- והמילה אליה אני מכוונת היא "חולשות". בזמן שהילדה התמודדה עם מה שהיא התמודדה, היא השתמשה בכל האמצעים שהיו לה, בכל הכלים והתובנות שהיו לה. ולכן זו לא היה מתוך חולשה כי היא אזרה אז את כל החוזק שהיה לה, בזמן ההוא, במקום ההוא, בהתרחשות ההיא. ולכן, מבחינתי, תחילתו של תהליך לקבלת הילדה יהיה - לא להשתמש במושג חולשה כי זה השיפוט שלנו היום כבוגרות. היא עשתה את ה100% שהיה לה אז מתוך חוזק. הקושי שלי היום כבוגרת הוא לשחרר את האחיזה במה שהיה טוב אז, להשתחרר מתגובות שהיו אז ולראות שאמנם הן היו טובות לפעם, כי זה מה שידעתי אבל היום יש לי יכולות אחרות, יש לי כלים יותר משוכללים, ואני צריכה כאילו ללמוד ללכת מחדש.

הילדה שלי היא קצת אחרת. הילדה שלי היא חכמה, אוהבת ומעריכה את עצמה, והיא מבקשת ממני ללכת אחריה. לא לפחד. והרבה פעמים אני זו שפוחדת... הילדה שלי מדברת אתי בשיא הכנות ומהלב. לילדה שלי יש גם דפקטים. למשל עניין ההגזמות בחומר. אני מבינה את הצורך שלה בפיצוי, אבל אני גם מבינה את הצורך שלי כבוגרת, בהתחשבות גם בי. אז אני מסבירה לה. בימים קשים כשאין לי כוח, אין לי כוח להתנגד לה בעניין הזה. אבל אחר-כך אני אוספת את עצמי, מדברת איתה, והדברים מסתדרים. הילדה שלי נותנת לי כל-כך הרבה שמחת-חיים ודמיון. והיא כבר לא הילדה הפנימית, היא האני האמיתי. הילדה הפנימית שלי מתחשבת גם באחרים. היא עושה מה שבא לה, אבל לא מפגינה את זה. היא בטוחה בעצמה. בהמון מקומות הילדה ואני כבר השתלבנו והתמזגנו, וכבר אין "היא" ו"אני". כמה חכמה "שהייתי פעם". כמה אופטימית וטבעית ועם הערכה עצמית גבוהה. ואיך התקלקלתי בדרך. ואיך התחלתי לפחד. ואיך התחלתי להקשיב לכל מיני שטויות. ותודה שהילדה הפנימית הגיעה.

בוקר של אור נועה, אני כל כך מסכימה עם מה שאת כותבת כאן. הילדה הפנימית היא חלק בלתי נפרד מהאישיות הבוגרת של היום. לעתים אני מסתכלת על הבת שלי וההתנהלות שלה בחייה בחברה וחושבת לעצמי כמה נפלא... הלוואי ואני הייתי כבוגרת יכולה לנהוג כמותה. אני רואה אותה עם חברה שלה למשל, משחקות, רבות, בוכות אבל אחרי רגע קט מתנצלות, מתחבקות ומשחקות כאילו כלום לא קרה. ואנו כבוגרים ? נושאים איתנו בד"כ את הכעס, העלבון לזמן ארוך ומיותר אשר גורם לנו רק לרע. הלוואי והייתי יכולה לנהוג כמו ילדה :) ואולי אני בעצם יכולה, אני מנסה לפחות ומשתדלת. מאוד אוהבת את המשפט שכתבת "הילדה שלי נותנת לי כל-כך הרבה שמחת-חיים ודמיון. והיא כבר לא הילדה הפנימית, היא האני האמיתי". חזק ונכון כל כך !

הגעתי הנה במקרה אבל נשביתי

הגעת "במקרה" וטוב שכך את מוזמנת להצטרף למעגל שלנו (שיהא גם בעולם הפיזי בהמשך) בשמחה ואהבה רבה אסנת :)