פוסט נחמד שקראתי ב fb

לא נשקלתי כבר שנה וחצי. אני לא בטוחה מתי היתה הנקודה בה הבנתי שהמעשה הזה הוא חסר משמעות במקרה הטוב, ומזוכיסטי במקרה הרע. אני תמיד צוחקת שנולדתי במשקל 40 ק"ג. זה כמובן פיסית לא אפשרי, כי אמא שלי לא היתה שורדת איתי, אבל נולדתי במשקל 3 ומשהו, ועם שורשים איטלקים, אנגליים, פולנים, רוסיים, ועירקיים, רק אלוהים יודע למה אפשר להשוות את מבנה הגוף שלי על מנת לקבל מדד כמה אני אמורה לשקול על פי טבלה כל שהיא. אני יודעת שכבר בגיל 12 כשהבטתי על הגוף שלי (בשלב ההוא עדיין הייתי הכי גבוהה בכיתה), ראיתי שהוא גדול יותר מזה של הבנות לצידי. ואני לא מדברת על הררי שומנים. אני מדברת על גודל פיקת הברך. בעוד ששאר הילדות סביבי נעו על גפרורי רגליים, אני התהדרתי בזוג רגליים יציבות, חזקות, שרק הלכו והתחזקו עם השנים. את הביטוי האהוב עלי ביותר על מנת לתאר את הגוף שלי מצאתי בספר "עיר קטנה בערבה" שם מתאר אבא של לורה אותה כבעלת מבנה של "סוס צרפתי קטן", והיא מנצלת אותו על מנת לנדנד את המכתבה שלה ולעקור אותה ממקומה. אני סוס צרפתי קטן. הכתפיים שלי רחבות, האגן שלי רחב גם כן. זו אינה אבחנה פרטית שלי. בגיל 20, במה שיזכה לעד במקום הראשון בכל תחרות משפטי ההתחלה הביזאריים ביותר בעולם ניגש אלי בחור במועדון. הוא סקר אותי ואז אמר "כבר כמה זמן אני מביט בך מרחוק, אני סטודנדט שנה ד’ לרפואה, ורציתי להגיד לך שיש לך אגן ממש רחב, ותהיה לך לידה קלה". חי נפשי. אבל כשאת מתבגרת, קשה לך לראות את היתרונות האבולוציונים הללו של אגן רחב, של ירכיים חזקות, של זרועות איתנות. את מרגישה מסורבלת, רחבה, מגושמת. כל הבחורות סביבי היו עדינות, אצבעות ידיהן ארוכות ומטופחות, ואני, עם ידי הפלאיירים שלי בלטתי ביניהן. אבא שלי תמיד הביט בחיבה על הידיים שלי ואמר שהן נוצרו משנים של פיצוח אגוזי פקאן. בחצר הבית הישן היו לנו שלושה עצי פקאן גבוהים, ובחורף היינו יושבים כולנו בסלון, אני בת שש, ומפצחים קילוגרמים של פקאנים בידיים בשביל שאבא יוכל להכין מהם מרציפן. יש לי ידיים של פלאח. הן טובות עם כלים, עם עבודות מסובכות. אני מעולה בללוש בצק, אבל הן רחוקות מלהיות אצבעות בלרינה עדינות וארוכות. גזרת הגיטרה שלי שבשנים האחרונות יש לה עדנה בזכות נשים נשיות גרמה לי במשך שנים להרגיש כמו סוג של קריקטורה. הנשיות המתפרצת הזו בקימורים, הישבן, החזה הנדיב, מה להם ולנערה בת 18 שעדיין לא יודעת איך להתמודד עם הנשק הזה להשמדה המונית? איך למנף אותו ואיך לא לפחד ממנו? וכך, במשך הרבה מאוד שנים, כמו רוב הנשים שאני מכירה, יחסי עם הגוף שלי, וכתוצאה מכך עם אוכל, היו סבוכים. העולם שידר לי שוב ושוב שעלי להיות רזה. שעלי להיות בטווח משקל מסויים. שאם אני חורגת ממנו, סימן שאני שמנה. ואם אני שמנה, אני צריכה לאכול אחרת, לאכול פחות. האם הבחורות הללו שמרכיבות את טבלת המשקל האידאלי בורכו גם הן בחזה מידה D? האם גם הן נולדו במשקל של למעלה מ3 ק"ג? אי אפשר לדעת. אבל במשך שנים רדפתי אחר אותו משקל אידאלי. להשקל בבוקר, פעם בשבוע, להיאבק ברעב, להיאבק באוכל, ולנהל עימו מערכת יחסים קשה שהולכת ומסתבכת. לכעוס על עצמי כשאני רעבה. לשנוא את האוכל שאני רוצה לאכול. להרגיש אשמה על האוכל שכן אכלתי. וכל אלה לא סייעו לי להפחית את היקף פיקת הברך שלי, את מבנה הגיטרה שלי, או את מוטת כתפי. הכעס, השנאה, האשמה, הובילו אותי בסופו של דבר למקום בו לא היה לי אכפת יותר. אם כבר אינני מסוגלת לרדת, אעלה. ואכן, עליתי. מעולם לא הייתי ילדה ספורטיבית. המבנה שלי מעולם לא התאים לבלט הברבורי, והדבר היחיד בו נדמה שהייתי מוכשרת היה הטלת כדור ברזל, ענף ספורט בהמי עד כדי כך שדיכא אותי שבכלל חשבו שאני מתאימה לו. אבל צלילה, צלילה היא לא ספורט. צלילה היא אושר. וכאשר גיליתי את הצלילה בגיל 20 השקעתי את כולי בה למשך שנה, חייתי על החוף, למדתי ולימדתי, אילפתי את הגוף שלי לכדי צלופח מתפתל שיכול לשהות מתחת למים 5 דקות ללא אוויר, שצולל לעומקים של למעלה מ20 מ’, והייתי טובה בזה. הגוף הזה החזק, שהיה לי למכשלה עד אז הפך אותי לצוללנית מעולה. בהינף סנפיר יכולתי להתקדם מטרים רבים מתחת למים, ידי החזקות איפשרו לי להרים מיכלי אוויר ולסייע לתלמידים, לשחות מרחקים, להצטיין בתרגילי הצלה. וכשעזבתי את הים, ועברתי אל היבשה והלימודים, שלחתי את ידי בתחומים נוספים. רציתי לראות מה עוד אני יכולה ללמד את הגוף הזה שלי לעשות. והגוף שלי, לאחר שנים של דיכוי והצללה גמל לי ביד רחבה על העניין והסקרנות שהחלתי להביע בו. במשך שנתיים למדתי טייקוונדו, עשיתי ספינינג, קיקבוקסינג, וכשהרגשתי אמיצה מספיק – התחלתי לרוץ. פרשתי את רגלי הסוס הצרפתי שלי לפני, וכך, עקב לפני אגודל גמאתי קילומטרים על החוף. הגוף שלי הפך להיות הדבר שמוכיח לי שאני יכולה. כשהייתי חוצה את קו הסיום של מירוצים, כשהצלחתי לבצע תרגיל מסובך, כשהצבתי לעצמי יעד ועמדתי בו, הגאווה הזו בגוף שלי, בכוח הרצון שלי היו מפעימים. ולאט לאט, הם דחקו החוצה את הכעס. איך אני יכולה לכעוס על ירכיים אם הן סוחבות אותי 10 ק"מ בריצה בגבעות? איך אני יכולה להתאכזב מכתפיים שסוחבות ומטילות יריבים על הקרקע? איך אני יכולה לא לאהוב את זרועותי, ידי, שחותרות בקיאק ימי אל תוך המרחב הכחול הפתוח, מפליגות דרך גלים בראש השיירה, ומחזירות אותי הביתה? לעולם לא אהיה בחורה רזה. אני יודעת אם אני עולה או יורדת במשקל לפי הבגדים שיש לי בארון, המידה שלי יציבה כבר חמש שנים. אם הם הופכים לצמודים מידי סימן שצריך לצאת לעוד כמה סיבובים של רכיבת אופניים בבוקר בפארק הירקון. ותחושת השליטה הזו, מאפשרת לי להנות מהאוכל. יעידו כל החברים שלי – אין דברים שאני לא אוכלת, וכבר שנים לא הייתי בדיאטה. האוכל איננו העונש ואיננו הפרס יותר. משקל גופי או היקף האגן הפסיק להיות עבורי מדד להצלחה או כשלון. אני חושבת שהגוף שלי יפה כי הוא חזק. כי הוא יכול. כמאמר השיר הנדוש – זהו הכלי המדהים ביותר שיהיה לי אי פעם, ואני משתדלת למצות אותו עד תומו.

המילים האלו הן מילים שלך או משהו שקראת, העתקת והדבקת? כי אם זה באמת "פוסט שקראת" והדבקת, את מודעת לזה שיש כאן הפרת זכויות יוצרים?

הקטע מקסים הבחורה רשמה: מצאתי ב-FB והבאתי לכן כדי שתתרשמו ותתרגשו כמוני. אין בזה שום הפרת זכות יוצרים. עו"ד.

לנטע, כפי שציינתי בכותרת: זה פוסט שקראתי, המילים לא שלי וגם לא הסיפור, אם כי הזדהתי עם הכותבת בשינוי שעברה ובגישתה המאוד חיובית והמעצימה לגוף. המאמר פורסם באתר ציבורי באופן פומבי וברבים כך שזה היה נראה לי תקיןלשתף, בכל אופן תודה על הערתך.

תודה מקרב לב על השיתוף. ממש ריגשת אותי. הלוואי וכולנו נוכל להגיע לשלמות כזו, לאהבה עצמית כזו - לאור פנימי כל כך חזק. מקסים ממש, שוב תודה.