שאלה ללאה ולבלה

~~~ פורום מעניין ביותר ~~~ הפורום מעניין ומסקרן ביותר, איך זה שאפשר לרזות ללא דיאטה ? ככל שקוראים יותר זה הולך ומסקרן ועל כן יש לי מספר שאלות ~ לפי הגיש המפתיעה מדובר באמונות פנימיות, אימון חשיבה פרואקטיבית כגון אם אני ארגיש שאני רזה אני אהיה רזה ? ועל אותו משקל אם אאמין שאני יפה אהיה יפה ? , על פי התשובות המדהימות והמאוד מלאות שאתן נותנות זה נראה שהקוד לפיצוח תעלוממת ההשמנה באמת נמצא אצלכן, שהכל יכוללהיות די מושלם בחיים, ושאלה יותר אישית~ האם אתן הייתן שמנות פעם ? האם אתן יודעות איך מרגישה שמנה באמת ? כי בתמונות אתן נראות די רזות ודי מושלמות. תודה וערב נעים והפורום באמת מאוד מעניין.

ערב טוב לסקרנית שמחה לדעת שאת מוצאת את הפורום מעניין. זה ללא ספק אומר הרבה מאוד עלייך, אפילו יותר מאשר על הפורום עצמו. ועל כן אני שמחה שאת כאן איתנו, כאורחת לרגע או כמתנחלת לזמן מה בהתייחס לשאלותייך, חייבת להודות כי אופן הצגת הדברים נשמע לי פשטני למדי. הענין הוא שינוי גישה. כשאנו עוסקים בשינוי גישה אנו משנים את האמונות שלנו, את המיקודים שלנו, את התפישה וצורת ההתייחסות. לערער על אמונה קיימת, יכולה להיות עבודה מאתגרת מאוד. לבסס אמונה חדשה , מאתגר עוד יותר. האם אשה ששנים תופשת את עצמה שמנה (ללא קשר למשקלה), יכולה באחת להרגיש רזה ולהאמין שהיא יכולה להיות רזה אמיתית - לא בהכרח! הדרך לביסוס התכווננות תודעתית חדשה קצת יותר מורכבת. אמונה אינה עניין של אמירה, אמונה היא תחושת בטחון פנימית שזה אכן כך. אין זה נבנה כלאחר-יד. השינוי אינו מתרחש רק מעצם שינוי האמונה הזו (שמלכתחילה אינה פשוטה) אלא בשינוי גישה לעצמנו שטומן בחובו לא מעט אמונות רבות אחרות. וכן, החיים יכולים להיות די מושלמים, השאלה מאיזו זוית את בוחרת ומאמנת עצמך להתבונן בהם ולחוות אותם, כיצד את בוחרת לפרש את נסיבות חייך ובודאי כיצד את מגדירה "מושלם" בהזדמנות אולי אתייחס למושג ה"מושלמות" אך לא כעת. בנוגע לשאלה האישית יותר - כיוון שכבר אוזכר הענין בעבר, העתקתי עבורך פוסט בו לבקשת גולשים , הבאתי את סיפורי האישי. מועתק כלשונו! "האמת כתבתי על כך בהזדמנויות שונות בפורום, הפעם אביא זאת קצת אחרת ולמרות שיראה ארוך, עדיין יהיה קצר כי קצרה היריעה מלהכיל. אני חושבת שמה שהעיר אותי זו ההבנה שיש גבול לכמה אפשר לדפוק ראש בקיר. מגיל 14 בדיאטות מכל המינים והסוגים, 20 שנה וכלום לא באמת השתנה. ההבטחה הגדולה מעולם לא באמת מומשה. ירדתי ועליתי כמו כולם, קמתי כל בוקר עם הבטחה חדשה ונכנסתי למיטתי לעת ליל עם אותה אכזבה, כשבינהם מאבק והתעסקות טורדנית...במה? בפרוסת לחם, בעוגה?. הגיע שלב שבו הבנתי שאני משלמת מחיר יקר מדי כבר הרבה שנים. אני משלמת במטבעות זהובים ונוצצים של איכות חיים, שמחה וסיפוק. ומקבלת בעבור המטבעות היקרים הללו: אגורות שחוקות של רגעי "נחת" והרבה ריק בארנק חיי. הגיע השלב שהבנתי שזה לא חייב להיות. כמו שיצרתי את זה, אני יכולה ליצור אחרת. החלטתי שדי! לא ידעתי מה, לא ידעתי איך. רק החלטה אחת: אני גמרתי לשלם מבלי לקבל תמורה. אני גמרתי לאמלל את עצמי, מהיום - מיקוד ב"יש". ואוהוו כמה "יש". (יש אהבות, יש כישורים, יש תלתלים, יש אנשים סביבי, יש תחומי ענין, יש מוסיקה, יש חוגים, יש שאיפות, יש עולם קולינרי משגשג ויש עוד הרבה הרבה דברים). אז קיבינימאט, לא אהיה רזה. מה יקרה לי? מישהו יוציא אותי להורג על כך? מה אני אאבד באמת? את החיים המתישים והבלתי-איכותיים שזה תבע ממני? הרי ממילא את רוב שנותיי ביליתי בעודף משקל כזה או אחר? זה לא מנע ממני לקבל רשיון כדיאטנית. מה שחשוב הן לא המחשבות שעלו, אלא הלך הרוח מתוכו הן צצו. הלך רוח של מיאוס והכרה מפוכחת בנתונים שעלו מחיי שלי וממחקרים רבים שקראתי במסגרת לימודיי ועבודתי. זה לא עובד!!! ואם לא עובד, אז מה, רק בגלל שאני לא מכירה משהו אחר זה אומר שאין לי ברירה ואני חייבת לעשות עוד ועוד מאותו דבר (שלא עובד)? לא לא, קורבנות זה לא בשבילי. לחיות חיים מתוך "חוסר ברירה" לא מקובל בעולמי. עולם שמושגים כמו "אחריות אישית" פרואקטיביות" "אותנטיות" הלכו ותפשו בו נפח הולך וגדל. מתוך ההכרה שיש לי זכות קיום כמו שאני (קבלה מלאה), עכשיו כשאינני מוטרדת משאלת ערכי שנמדד בנתנוני גופי, הגיע הזמן שלי, לחוות ולהרגיש, לבחור מה נעים וטוב לי ולא מה "צריך" לי. הגיע הזמן שלי להיות נוכחת בחיים שלי עם האני האותנטי שלי, מזמינה את עצמי להנות מחיי, ללא התניות וסייגים. מתוך מרחב החופש הזה, די בקלות ובלי ממש להתכוון, נחשפתי לחוויות פיזיות חדשות ולמורים מופלאים בדמות ילדיי (שהיו אז צעירים מאוד) ובעלי. לימודיי האקדמאיים חינכו אותי בעיקר לחשוב, ילדיי לימדו אותי להרגיש. דרכם נחשפתי לקו העובר בין עולמם של רזים לעולמם של שמנים. כמה מצחיק לחשוב שבאמצעות דיאטה (כלי של שמנים) חשבתי להפוך לאדם רזה. פשוט בדיחה. ילדיי היו תצפית ראשונה ובלתי מכוונת מטרה אלא מתוך החוויה של להיות איתם, לחוות את עולמם. המיקוד שלי השתנה, התחלתי באמת להרגיש מה שלא יכולתי כשהייתי שרויה ברעש הפנימי של "את זה אסור לך, את תשמיני" "זה מלא קלוריות" "טוב אני לא אוכל בערב, אבל בערב קבענו עם חברים למסעדה, אמאל'ה מה אני עושה?!" ודומיהם. נדהמתי מהעובדה שכשמותר לי הכל, אני לא באמת רוצה הכל. נדהמתי לגלות שכל מה שחשבתי שטעמו אלוהי איבד מהאטרקטיביות שלו (אגב, השבוע הוזמנתי לאיזשהו מפגש נשים, מן גיבוש אמהות של ילדי הכיתה. במפגש הביתי הזה מתוכננת להתקיים ארוחת ערב לכן כל אם התבקשה להביא את המנה האהובה עליה. קראתי את מכתב ההזמנה ומצאתי את עצמי שואלת "מנה אהובה"? איזו מנה אהובה יש לי? אין לי מן מנה אהובה כללית כזאת. מה שאהבתי אתמול בערב זה לא בהכרח מה שאני אוהבת היום. חייכתי לעצמי והחלטתי שחצי שעה לפני אדע). בכל מקרה, הגילויים היו מרעישים מבחינתי, כיוון שלא הכרתי כל השנים את הלאה הזאת. זאת שאומרת "לא בא לי". גיליתי שאני נורמלית (למזלו הטוב של בעלי). עם הזמן התחילו להחמיא לי שרזיתי ואכן התחלתי לחוות שינויים פיזיים שלא קרו ב- 5 השנים שקדמו לשינוי הזה על אף כל ההשתדלות והמאמץ (שכלל מכון כושר, תפריטים מדויקים להפליא עם מזונות שאני אוהבת עאלק. אין לי מתאמן אחד שנשאר באמונה שמעדן 0% שומן זה טעים או שלחם קל הוא פאר היצירה הקולינרית. וכל החגיגה). ההרזיה הטבעית הזו נמשכה עד שהגוף התאזן על המקום הנוח והאידיאלי מבחינתו. אני לא מתערבת, אני עושה את שלי והוא עושה את שלו. וכך אנו חיים מספר שנים בהרמוניה. אציין כי בדרך קרו עןד לא מעט דברים שלמדתי והבנתי מתוך הקשר שלי עם עצמי. אין מדובר רק בנוכחות שלי בעולם הפיזי אלא נוכחות בחיי. זה אומר להיות שם כשמרגיש לי נפלא וגם כשמרגיש לי רע. וכשמרגיש לי נפלא או רע, אני שם בשביל עצמי ולא בורחת להתעסקות אחרת. מדהים כמה קל לנו להפנות אצבע מאשימה להתנהגות התזונתית שלנו כשמשהו אחר לגמרי לא מסתדר בחיינו. השיפוטיות והביקורת חוצה גבולות באופן בוטה בלי שנשים לב. זה גם אומר לפתח מודעות למי ומה מנהל אותי בסיטואציות שונות בחיי. בכל אופן, ההרזיה מבחינתי היא רק אחד התוצרים של תהליך גדול הרבה יותר. בכל הנוגע לגוף שלי, השינוי התחיל: 1. כשויתרתי, באמת, על הדיאטה והגבלה כאופציה 2. כשבחרתי לקבל את מה ומי שאני כרגע ללא התנייה כששני אלה מתממשים, אנו פנויים ופתוחים להתנסויות ולחוויות חדשות באמת. זה התהליך האישי שלי שנבנה מתוך איזושהי זרימה בנהר שהיו בו גם לא מעט סלעים ועיקולים (שלא יתקבל הרושם שהנהר הספציפי שלי הוא ציור מן האגדות). בהעדר ליווי והנחיה, היו מקומות בהם הסתובבתי והסתובבתי והסתובבתי. בכל חלק של הנהר פיתחתי מיומנויות חדשות, פיתחתי מיקודים חדשים, נחשפתי ל"נופים" שונים... והנהר עדיין זורם ואני איתו. לא מתנגדת, מקבלת ולומדת, ועם הזמן נהנית יותר ויותר גם מהמתנות וגם מהאתגרים. וזאת לזכור ולדעת, האכילה שלנו אינה מתקיימת בבידוד, בחלל ריק, היא רק עוד התנהגות אחת מיני רבות שהן תוצאה של גישה." מאחלת לך ליל מנוחה ובוקר נפלא שלך לאה פינטו

תודה רבה לאה, הייתי אורחת לרגע ואמשיך להתארח

לאה, שלום! ראשית כל, אני חושבת שהפורום הזה הוא אחד הפורומים המעניינים, החשובים והמעמיקים ביותר שיש ברשת. כל פעם אני נפעמת מחדש מהתשובות החכמות, המעמיקות ומאירות העיניים שלך ושל בלה. מאוד נהניתי לקרוא את התשובה שלך ל"סקרנית", קיבלתי השראה ותובנות חדשות. יחד עם זאת, צצו לי שתי שאלות שהייתי מאוד שמחה לקבל ממך מענה עליהן. הדבר הראשון: בפוסט שלך תיארת איזשהו ערב כיתה שכל אמא הייתה צריכה להביא מנה אהובה עליה, ואת אומרת שבעצם אין לך דבר כזה, "מנה אהובה", ומה ש"אהבת" אתמול, לא בהכרח "תאהבי" היום. ואני שואלת את עצמי (ואותך) - האם לאנשים שמקשיבים לגוף שלהם ואוכלים לפי צרכיו אין מאכלים שהם אוהבים במיוחד? אני מכירה אנשים רזים באופן טבעי שיכולים להגיד שהם אוהבים במיוחד מאכל זה או אחר, או כמה כאלה. ברור שלא תמיד מתחשק להם לאכול דווקא את המאכל הזה, אבל יש להם העדפות קולינריות. יש גם מאכלים שהם יכולים לציין בוודאות שאינם אוהבים אותם כלל. כלומר, האם יש כאן מקום לטעם אישי באוכל? והנקודה השנייה: אצל אנשים רזים שמשתדלים לאכול את מה שהגוף שלהם מבקש, איך משתלב למשל כל נושא תכנון הארוחות המשפחתיות? אם אני מבשלת למשפחה, אני בדרך-כלל מבשלת ליומיים – שלושה לפחות, לא כל יום. ומה אם אתמול בישלתי עוף ותפוחי אדמה, והיום לא מאוד מתחשק לי את זה, אבל זה מה שיש במקרר, אז – אני אתחיל להכין לי משהו אחר? או שבכל זאת אוכל את העוף אפילו אם זאת לא הבחירה המועדפת באותו רגע? בכלל, נראה לי שאנשים רזים לפעמים עושים פשרות כאלה. למשל, בעבודה שלי יש אנשים רזים שמביאים כל יום אוכל בקופסא מהבית. אני לא יודעת אם כשמגיע הצהריים מתחשק להם תמיד לאכול דווקא את מה שהם הביאו, אבל הם אוכלים את זה ופשוט לא עושים מזה עניין, כי לא תמיד האוכל שאתה הכי היית רוצה זמין באותו רגע. נראה לי שחשוב גם לא לעשות מזה עניין גדול, או שאני טועה? אשמח מאוד לקבל את התייחסותך לנושאים אלה.