אחד מארבעה ילדים

שלום רב צפיתי השבוע בתכנית בערוץ עשר הכתבה על אחד מארבעה ילדים שעובר ניתוח לקיצור הקיבה והייתי מזועזעת. אני סבתא לנכדים, אני שמנה, די שמנ ונכדי לא. אבל לאור הנתון המצמרר , לאור תרבות האכילה של ימנו, אני מודאגת. האם זה הגיוני בכלל ? האם ניתן בכלל לשנות או לתקן את התופעה הזו בעזרת גישה כפי שמתוארת כאן? בתקווה שלא נזדקק , לאן הגענו ?

רק משהו כל כך שונה ומהפכני ויחד עם זה כל כך הגיוני וטבעי כמו גישה שאנחנו מקדמות יכול ליצור את השינוי הגדול. ואת כסבתא - ראש הפירמידה - אם תוכלי אפילו עכשיו לעצור לרגע, לבחון את ההיסטוריה של מערכת יחסים שלך עם גופך וליצור שינוי אמיתי ועמוק -תוכלי להשפיע עמוקות על נכדיך שעדיין לא שמנים . ההשפעה שלך לא צריכה לבוא בהטפות מוסר, גם לא בדאגה, אפילו לא במבטים, אלא בשינוי עומק כלפי הגוף שלך ומשם יתגלגל השינוי בהעברה בין דורית מהפכנית. סליחה על הפואטיות אבל אני ממש מאמינה במה שאני כותבת. שיהיה לך שבוע מקסים מלא אהבה כלפי גופך כמו שהוא. בלה

אני חייבת לספר לך שכשהייתי ילדה קטנה עברתי ניתוח מאד כואב ומסובך. סבתא וסבא שלי, היו כבר אז מבוגרים. הם באו אלי לבקר אותי בבי"ח, שם הייתי מאושפזת ומרותקת למיטה והביאו לי מילקי. אני בתור ילדה אכלתי ביס או שניים והרגשתי שאני לא רוצה יותר. אמרתי להם תודה אבל אני לא רעבה יותר/לא רוצה יותר. אל תשאלי מה שהם עשו לי: פרצופים נעלבים על המאמץ שלהם לבוא ולהביא לי את מה ש"אני אוהבת", ולמה אני לא אוכלת הרי אני אוהבת מילקי, ורגשות אשם שאני לא מעריכה את מה שעשו בשבילי. עד שאכלתי.. גם בבית אמא היתה יושבת לי על הראש עם צלחת האוכל כי אני צריכה לאכל. כל זה היה כשהייתי ממש ילדה. עוד לא ידעתי על דיאטות או על השמנה. הייתי ילדה רגילה ולא שמנה. אמא היתה מכינה ארוחת צהריים ומכריחה אותי לאכל גם כשלא רציתי את האוכל. היא היתה יושבת לי על הראש גם ש"אנסה" מאכלים שלא נראו לי. אבל אני מאמינה עד היום, שהאווירה הזו שיבשה לי את מנגנוני הרעב והשובע הטבעיים. אם את רוצה להיות סבתא שעוזרת לילדים בעניין הזה - הכי פשוט, אל תקלקלי להם את המנגנונים החשובים האלה. תני להם לאכל כשהם באמת רעבים בלי להחליט להם מתי לאכל. בזמן שלהם. וגם אם הם אומרים אחרי שני ביסים שהם לא רוצים יותר - להגיד "בסדר". לא לדחוף, לשכנע, לשדל, להתחנן שיאכלו "רק עוד ביס" וכולי..זה רק הורס. תני להם גם לאכל את המזון שהם רוצים ולא לכפות עליהם מאכלים שהם לא אוהבים / לא רוצים רק כדי שינסו. אני כל החיים, עד היום, גם כשאני יודעת שזה לא נכון, עדיין "חייבת" לסיים מהצלחת, מרגישה שאני חייבת לאכל את הארוחה ועוד..זה הכניס לי המון בעיות עם האוכל.

שלום לסבתא המודאגת רוצה לשתף אותך בחוויתי כאשת מקצוע, נוכח הקרנת התוכנית. אני בחרתי שלא לצפות בתוכנית הזו. זו היתה בחירה מאוד מודעת ובעצם תגובה להתנגדות עזה שהתחוללה בתוכי, כשצפיתי בפרומו. ההתנשאות הבלתי נסבלת לספר לנו מה שאנו יודעים, המניפולציה הרגשית לזעזע, להפחיד ולהדאיג , והכי גרוע לספר להורים שזה בגלל שהם ו/או ילדהם חסרי כח רצון, חסרי משמעת עצמית, לוזרים, הורים חסרי יכולים וחסרי אונים אל מול הסוגיה הכואבת הזו. כשהאלטרנטיבה המתבקשת היא......דיאטה. הגישה הכושלת בכבודה ובעצמה. הגישה ממנה בורחים אל הניתוח. ואני שואלת אותך, במה תרמה התוכנית הזו למישהו? (פרט לזכיינית הערוץ וזמן מסך למספר אנשי מקצוע) במה היא תרמה לך מעבר לדאגה ולזעזוע? האם זה באמת גורם לך להשתנות ולשנות מהקצה לקצה.. להבנתי, קורה בדיוק ההפך. זה רק מגביר את חוסר האונים ואת הפחד. שני אלה , כל כוחם הוא בלשמר את הסטטוס-קוו. שהרי אוכל כבר מזמן קיבל תפקיד של משכך רגשי, אז הנה צצים להם שני רגשות קשים , הזדמנות לאכילה רגשית. פחד הוא מוטיבטור רע מאוד. כך שמבחינתי תוכניות מהסוג הזה, אם אינן מחדשות, מעצימות, פותחות אלטרנטיבות חדשות, אין להן שום כח אלא לקבע את המצב הקיים. הגישה חייבת להשתנות. די לנו בנתונים שמגלגלים את האשם אל הפרט, מבלי לערער ולו לרגע על נכונותה של הגישה השלטת. תודה על שאיפשרת את המקום להתייחס ולשפוך קצת את לבי ובאמירה אישית, הקשיבי לעצתה של אמא עדי, נכדייך יכולים להיות רזים לנצח אם אף אחד לא יחליט שהוא יודע טוב יותר מגופם ומהם, ככל שהדבר נוגע לאוכל ולאכילה. שיהיה יום טוב ומבורך שלך לאה פינטו