היה לי את זה פעם...

הייתי כל כך קרובה. הייתי בתהליך, עם ליווי. אכלתי בעיקר מתוך רעב פיזי, לא חשבתי על אוכל כל היום, כבר לא הייתי צריכה כל הזמן את המתוקים. אבל לא ירדתי במשקל, והציפיות שלי היו כל כך גבוהות ולא עמדתי בה.,והגיע שלב שחשבתי/קיוויתי שאצליח להמשיך לבד. האמנתי שאהיה שוב רזה. ועכשיו- הולכת ומתרחקת מהקשב הפנימי. עם כל יום שעובר, אני פחות קשובה ויותר אוכלת מתוך רעב רגשי. איזה רגש? מזמן הפסקתי לנסות לגלות. כמובן שהשמנתי מעבר למה שאי פעם הייתי. וקשה לי לקבל את עצמי ככה, למרות שיודעת שזהו המפתח... קיוויתי שטיפול נפשי יעזור לי בנושא של קבלת עצמי, ללא תנאי. גם אם אני עולה במשקל. אבל לא באמת חשבתי שזה מה שיקרה ועכשיו כשעליתי - קשה לי להתמודד עם זה. למה אני כותבת? אולי רוצה לחזור? הלוואי ויהיה לי האומץ...

למתגעגעת שלום ! למה צריך אומץ לא הבנתי ? פשוט תחזרי ! כמה זמן היית בליווי ? למה עזבת ? ספרי.. גם לי היה קטע דומה/שונה אולי אני יכולה לעזור ?

כמה זמן היית בתהליך עם ליווי? אחרי כמה זמן החלטת שאת עוזבת? קרה לי משהו דומה בוריאציה שונה. הייתי בתהליך עם עצמי ומצבי היה יציב ודומה למה שאת מתארת, אבל לא ירדתי במשקל והחלטתי שזה לא מספיק מהר אז הגעתי לטיפול ואז עליתי. כנראה שצריך הרבה יותר סבלנות ממה שנדמה לנו וכדאי לראות גם יציבות כהצלחה גדולה. אולי אלה לא הנסיבות החיצוניות של התחלת טיפול או עזיבתו, אלא יותר התחושה שזה לא הולך וחוסר הסבלנו, שמובילים אותנו למקומות הלא רצויים.

כן, היו לי ציפיות לרדת במשקל, וכשזה לא קרה בזמן שחשבתי שזה אמור לקרות (חצי שנה, ואחרי הפסקה - עוד חצי שנה), קצת התייאשתי כנראה. בטוחה שחלק מזה היה חוסר הסבלנות, וחוסר קבלת היציבות כהישג בפני עצמו.