חידוד

בלה שלום, אני רוצה להתייחס לתגובה שלך כאן בפורום. אני מצטטת את מה שכתבת כדי להיות בהירה "נניח שאת אמא לילד מקסים בן שלוש. נניח שהוא שיחק כל היום לא ישן והגיע הערב והוא עצבני צועק כועס ורב עם כולם ונניח שהוא דורש בקולי קולות שתשבי ותשחקי איתו במשחק האהוב שלו. אבל את כאמא אוהבת שלו , כמנהיגה טובה ,יודעת היטב שהילד עייף ולכן מה שהכי טוב בשבילו זה חיבוק ושינה ולא כניעה לדרישה שלו לעוד משחק וגם לא כניסה לויכוחים מתישים אלא הבעת סמכות הורית ברורה ונחרצת. עכשיו אם תכנעי לילדך ותשחקי אתו - תמעלי בתפקידך כאימא - נכון אולי יהיה קצת שקט לזמן קצר אבל הוא הרי עדיין עצבני ותוך זמן קצר יחזור שוב לבכות, והוא עדיין צריך לישון למרות שהוא לא מבין זאת. רק פעולה מהירה של מבוגר אחראי תציל אותו מעצמו - תיקח אותו לישון. ילדים צריכים הורים שיודעים לשים גבולות." לפי זה, הגוף שלי הוא ילד לפעמים ואני בתור הורה שיודעת בדיוק מה טוב בשבילו ויותר טוב ממנו, צריכה להפעיל את שיקול דעתי.זה נשמע לי כמו דיאטה. איפה האמון?זה כאילו שוב פעם אני אומרת לגוף שלי שאני יודעת יותר טוב ממנו, ולכן המושכות צריכות להיות בידיים שלי. אם אני משחררת, משחררת את השליטה הזאת, אז אני הולכת אחרי בקשותיו ובגלל שאני סומכת עליו אנחנו יכולים לעשות טעויות ביחד וזה בסדר כי יש לנו את כל הזמן בעולם ומהטעויות האלה נגלה מה נכון. למשל: אם אני מרגישה שאני מאוד רוצה לאכול וזה קורה בלילה בדר"כ לפני השינה אבל בעצם זה לא נכון, והגוף שלי בתור ילד עדיין לא מזהה את הצורך האמיתי. אז אני אוכל, בשלב יותר מאוחר אבין שזה בעצם לא אוכל ואמשיך מכוח ההרגל, ואח"כ אבין שאני לא מדייקת עם עצמי וזה בעצם עייפות, ואח"כ כשאני ארגיש את זה אני אלך לישון, ולא אוכל. מה היה לנו פה? הגוף שלי בתור ילד לא ידע אבל בגלל שסמכתי עליו ושיחררתי את הצורך לשלוט לאט לאט למדנו ביחד ופתרנו חידה אחת שנקרא לה בילבול בין הרגשת עייפות לרעב. אשמח אם תחדדי את העניין הזה, תודה מראש.

H היקרה. לא הצלחתי להבין מה בידיוק את רוצה שאני אחדד? אשמח להבהרות. בברכה, בלה

אנסה להסביר שוב- אם אני בתפקיד ההורה כי הילד = הגוף שלי לפעמים לא יכול לקבל שיקול דעת נכון, זה כאילו שוב פעם אני אומרת לגוף שלי שאני יודעת יותר טוב ממנו, ולכן המושכות בידיים שלי. לפי הבנתי את הרזייה ללא דיאטה, צריך לשחרר, לא? לאט לאט נגלה (אני והגוף) מה נכון, מהם באמת הצרכים, אבל את זה נוכל לעשות כשהוא יודע שאני סומכת עליו ומותר לטעות, "זורמת" איתו באי דיוקים (=כשהוא חושב שזה רעב אבל זה לא הדיוק הנכון, או כשהוא חושב שזה מאכל ספציפי אבל זה משהו רגשי). אחרי כמה אי דיוקים, אנחנו מבינים שזה לא הצורך האמיתי ומגלים אותו. בקצרה- לא הבנתי את ההסבר שאני הורה, הגוף ילד,אני יודעת מה טוב בשבילו. זה נשמע לי כאילו אני לא סומכת עליו, ושוב לוקחת אליי את השליטה באוכל במקום לשחרר אותה ולתת לגוף להנחות אותי, ולסנגל לי. הסברתי את עצמי?

היי בלה! אני מצטרפת לשאלה ואשאל אותה אחרת: בהנחה שמתחשק לי שוקולד(חשק-הילד) לפני השינה אבל ההגיון (ההורה) אומר לי שאין לי צורך בכך, מה עלי לעשות עם זה? האם על אף שאני לא בדיאטה אני צריכה לתת עדיפות למזונות שלמדתי שהם בריאים וטובים לי יותר ממה שמתחשק לי באמת?