קשיים בדרך

והרי קושי שנתקלתי בו ממש עכשיו, חם חם מהתנור (תרתי משמע..) הבוקר התעוררתי מוקדם כרגיל, 6 בבוקר, בלי שום תאבון לכלום (אף פעם אין לי תאבון בבוקר). ביליתי כמה שעות עם ביתי (היא זו שמעירה אותי כל כך מוקדם בכל יום בלי שום הנחות בשבתות וחגים..) כאשר בשעה תשע וחצי בבוקר היא אומרת לי "אמא, בא לי פיצה!". פיצה?? אני פותחת זוג עיניים מופתעות.. בבוקר? אבל הילדה התעקשה והתעקשה ואני, שהחלטתי לא להלחם בה הפעם, גררתי את עצמי בתחושת גועל מופגנת אל המקפיא להוציא פיצה קפואה ישר לתנור. כעבור 10 דקות, פיצה מהתנור על השולחן. כמובן שלבת שלי (בת שנתיים וחצי) הספיקו בדיוק שני ביסים מהפיצה והיא המשיכה לדברים יותר מעניינים כמו צעצועים וטלוויזיה. ואני? יושבת מול הפיצה. רעבה? לא. לפיצה? ממש לא. אפילו לא קצת. ועכשיו - שאלת השאלות - האם אכלתי? כמובן. ולא, לא בגלל שחבל לזרוק (אני לא כזו, אני זורקת הכל ובלי רחמים) בגלל שהריח של הפיצה, הפרצוף שלה שמרוח כולו בגבינה צהובה וקטשופ וכל הסט-אפ - עשה לי חשק לפיצה. אם מישהו היה שואל אותי כמה דקות קודם אם אני מסוגלת לאכול פיצה בעשר בבוקר הייתי מסוגלת להקיא. אבל מה? ברור שאכלתי. ואכלתי ואכלתי. וזה נגמר בפיצה? ממש לא. בדרך כבר אכלתי את כל המקרר. ועוד לא עשר בבוקר. ועכשיו אני עוצרת לרגע ושואלת - גם כשהכל ברור, כשמנסים לאכול עפ"י רעב ושובע, כשמקשיבים טוב טוב לצרכי הגוף, אנחנו נתקלים כל יום (ולעיתים כמה פעמים ביום) בפיתויים שלא קשורים כלל לרעב פיזי. מה אנחנו אמורים לעשות? הרי לפי הגישה, מלבד אכילה לפי רעב ושובע, אנחנו גם לא אמורים למנוע מעצמנו דברים שבא לנו, נכון? אנחנו לא אמורים ליצור חסך, נכון? הרי, אם לא הייתי אוכלת את הפיצה, ייתכן שהיא הייתה "יושבת לי בראש" כל היום ובשלב כלשהו הייתי מגיעה לאכול אותה או כל דבר אחר כפיצוי, לא? ואז אני שואלת את עצמי, מה בן אדם "רזה" היה עושה. ברור שלא היה אוכל את שאריות הפיצה בעשר בבוקר. אבל מצד שני, לבן אדם "רזה" (מבפנים הכוונה) לא היה בכלל מתחשק פיצה וזה הרבה יותר קל. אלה אנשים שאוכל פשוט לא עושה להם כלום מלבד ממלא רעב (ברור לי שלשם כולנו רוצים להגיע). אבל מה עושים אנשים שהם (עדיין) שמנים בראש? שלא יכולים לראות אוכל טעים ולא לרצות אותו? אני קצת אובדת עצות כרגע. מרגישה שהדרך לא ברורה לי. אשמח לתשובה.

היי עדי, אין לי פיתרון מידי להציע לך, הפיתרון שלי הוא לתווך ארוך והיא הסבלנות. זה כל כך בטבע שלנו, לרצות שהדברים יסתדרו לפי רצוננו וכמה שיותר מהר, לפחות אצלי זה ככה. אבל בעיני, זה חלק בלתי נפרד מהתהליך שלי. אל תקנאי, גם אני עובדת עם עצמי על העניין הזה. במקביל לתהליך עם עצמנו, חייבים גם לתת לזמן לעשות את שלו, לתת לעצמנו את כל הזמן שידרש, כי אין דרך אחרת. את האנרגיה הזאת, שאנחנו משקיעים בחוסר הסבלנות, עדיף להשקיע בתהליך עצמו. ושוב אני מצטטת את אברי גלעד, ואת "ימימה": "וכאשר אני ב"נו", אין לי שום סיכוי לראותו, ולכן מחמיצו, ולאט לאט, מחמיץ חלק נכבד מחיי". http://cafe.themarker.com/view.php?t=47280

עדי היקרה. ראשית, תודה על השיתוף המאלף ועל השאלות החשובות כל כך. אתן לך את תשובתי והיא כמובן אחת מתשובות אפשריות רבות. בתהליך של הרזיה ללא דיאטה בונים מה שנקרא מנהיגות פנימית. לכולנו ברור שכל קבוצה חייבת להתנהל עם מנהיגות פנימית בריאה, מאוזנת ,כזאת שרואה את התמונה הכוללת לטווח רחוק ומסוגלת להקריב את ההנאה המידית למען משהו יותר גדול וחשוב בטווח רחוק. זה נכון בכל מקום , במשפחה, במפעל, במדינה. ללא מנהיגות כזאת יווצר כאוס ובילבול רב. גם אנחנו כבני אדם פועלים בתוכנו כקבוצה- יש בתוכנו כל מיני קולות שמביעים דעה , נוקטים עמדה ולבסוף גם מניעים לפעולה. בהעדר מנהיגות פנימית מודעת עלולים קולות אלו ליצור כאוס פנימי גדול, בחירות לא טוב ובסופו של דבר פגיעה באיכות חיים. אם אנחנו רוצים להשתנות,לשפר את איכות חיינו וליצור שינויים טובים שיחזיקו מעמד לטווח רחוק זה חיוני שנדע להכיר את הקולות הפנימיים שלנו, להבין אותם , והכי חשוב לנהל אותם. תארי לך בית חרושת בו המנהל לא יודע מה קורה בכל המחלקות, נותן לעובדים להתנהל כרצונם ומקשיב רק לעובד הקולני והמניפולטיבי ביותר. ברור שבית חרושת כזה יקבל החלטות שגויות ועלול בסופו של דבר לקרוס. הכלי של המודעות העצמית, שהוא בין הכילים הראשונים שלומדים בהרזיה ללא דיאטה נועד בידיוק למטרה זאת- להכיר את הקולות הפנימיים ולנהל אותם נכון. באותו בקר בו אכלת ללא רעב גופני התנהל בתודעה שלך דיון סוער.קולות רבים היביעו את דעתם - הגוף שלך - שאמר שאיננו מעוניין לאכל בשום פנים ואופן, העיניים שלך שראו את הפיצה ואמרו היי הנה פיצה בואו נאכל וובוודאי עוד קולות רבים אחרים שאולי אינך מכירה. מה שאת עשית כמנהיגה זה להקשיב לאחד מהקולות שהובילו אותך להחלטה שגויה - אכילה לא מתוך רעב, לקול הזה אין כוונת זדון אבל העצה שלו גרמה לך נזק, לו היית קשובה לכל הקולות שלך והיית מבינה ושומעת אותם מן הסתם היית יכולה לקבל החלטה אחרת ולא כזאת שמתבססת על הרגל. בהעדר מנהיגות פנימית בנושא מסוים הקול שיקבע הוא תמיד הקול של ההרגל/אוטומת כי זה הכי קל למח שלנו. עדי, אני מניחה שבחרת ללמוד את הגישה דרך הפורום ויש לכך מינוסים רבים. מספר פעמים ציינתי את הקושי בהחלטה מסוג זה. ברור שהדרך לא ברורה לך - את הולכת בה ללא הדרכה , לבד, וכשהולכים לבד המון פעמים טועים, בוחרים בשביל הלא נכון והולכים לאיבוד. בכל אופן , בפעם הבאה שיווצר מצב דומה נסי לרגע קצת לצא מעצמך ולהקשיב לקולות שלך כאלו שאת מקשיבה לכמה אנשים שמתווכים בינהם ואת לא לטובת אף אחד אלא לטובת כולם. קחי נשימה עמוקה ורק תקשיבי , זה עשוי ליצור שינוי מאד גדול בפעולה שלך. תמשיכי בדרך , בלה

ראשית אני רוצה להודות לך על התשובה המפורטת. אני מוכרחה לומר שאתן פשוט מדהימות, שתכן. כל שאלה בפורום מקבלת התייחסות כאילו הייתה השאלה היחידה והחשובה ביותר. הפורום הזה מאוד שונה מכל פורום אחר שקראתי/השתתפתי בו, הן ברמה של השאלות (נראה כאילו כולם מדברים "באותה שפה")והן ברמה של התשובות. את ולאה זה הדבר הכי אינטיליגנטי שנראה בנוף הדיאטות בשנים האחרונות. באחריות, אני מכירה טוב את הנוף הזה.. אז תודה. ועכשיו לגופו של עניין - אני חייבת לציין שאני קוראת המון המון בפורום הזה. מכירה כמעט בע"פ כל שאלה ותשובה שנכתבו, (לפעמים אני ממש מרגישה שאני יכולה לענות במקומכן..:)) ובכל זאת, אני מבקשת להתעכב על הנקודה שאותה ניסית להבהיר לי, כי לפחות בעיני יש קצת אי בהירות בנושא הזה. את מדברת על שיח פנימי שחשוב לנהל אותו, כמו ארגון עובדים. לבחור את הקול שיוביל אותי לתוצאה הרצויה ביותר מבחינתי. נשמע הגיוני. אבל, נוצר אצלי בלבול קל. אני מרגישה שחלק מהמסר שלכן הוא לא לקיים את השיח הזה בכלל, אלא פשוט לתת לגוף את מה שהוא מבקש ("לזרום"), כדי להתנהל לכאורה ממקום של שפע ולא של חסך/חסר. כלומר - אם הגעתי למצב שאני נאבקת או משתיקה קולות פנימיים - אני שוב מתנהלת כמו בדיאטה. הפכתי את מנגנון הרעב-שובע לעוד דיאטה, לא? בהקשר זה אני מפנה אותך לתשובה של לאה מיום 26.5.08 תחת הכותרת "לשחרר את כבלי הדיאטה עכשיו". שם היא כותבת: "הכניסה לשיח הפנימי, למאבק התמים, היא עקב אכילס .." אשמח אם תוכלי להבהיר לי את הנקודה - האם בשלב בו מתחשק לי משהו כשהגוף לא רעב (יהיה זה פיצה שוקולד עוגה או כל דבר אחר) עלי להקשיב לקולות ולבחור את הקול שיוביל אותי למקום הטוב ביותר? האין זה פשוט עוד סוג של מגבלה ואיסור? תודה מראש על תשובתך.