שלום רב

כבר כמה זמן שאני מעיינת בפורום ומתחברת מאוד לרעיון שלו ואני באמת מרגישה שינוי באורח החיים שלי, אבל עדיין יש לי בעיה קטנה- המתוק. לפעמים זה בסיום ארוחה או סתם בערב שפשוט מתחשק לי מתוק, אבל קוביית שוקולד לא מספיקה לי. חשוב לי לציין שאני לא אוכלת בכמויות גדולות את המתוק אבל עדיין ברמה שאני מאמינה שמשפיעה מאוד על משקלי. אשמח אם תוכלו לעזור לי שבוע טוב ושנה מצויינת!

היי ניצן! גם הגוף שלי פונה אליי באופן דומה, ולכן אני מרגישה שבא לי להגיב למה שכתבת. קודם כל הטרמינולוגיה- זו לא בעיה. וזאת באמת לא בעיה, אולי להפך. התחושה שבא לך מתוק תאיר לך צורך עמוק יותר שיפתח לך עוד דלת בהבנת השפה שהגוף מדבר איתך, ובהתקרבות אל עצמך. במוקדם או במאוחר זה בטוח יקרה. אני חושבת שאחד השלבים בהבנה (ואל תתפסי אותי במילה, כי אני לא אשת מקצוע וגם לא מטופלת) זוהי ההבחנה. לדעת מתי הגוף באמת רוצה שוקולד, כי הוא מבקש את הרכיבים הללו ואז זה בכלל לא משנה למה, ובאיזה כמות לבין "רעב מדומה לשוקולד" – לדעת שזה מזוייף, לא מדוייק. אצלי אני מרגישה שעולה הרגשה דומה לבקשת שוקולד אבל בכל זאת זה לא זה... אני אספר לך קצת על התהליך שלי (איך הבחנתי בין המצבים) בהתחלה הייתי מרגישה שבא לי שוקולד (ולא ידעתי שזה מזוייף ובעצם הגוף מבקש משהו אחר) הייתי אוכלת ואוכלת ואוכלת ממש בור בלי תחתית. אחר כך כבר הבנתי שלפעמים זה אמיתי ולפעמים לא, אז ניסיתי לאמוד על ההבדלים. מעשי: כשעולה הצורך, תדמייני שאת אוכלת שוקולד ותנסי להרגיש מה זה עושה לך. האם זה מספק אותך? או האם את מרגישה שיש משהו מעבר? אני בטוחה שלאט לאט זה יתחיל להיות לך ברור, עד שתרגישי שכשבא לך שוקולד את רוצה לדייק עם עצמך, את רוצה לתת לגוף בדיוק מה שהוא רוצה בלי קשר לקלוריות שבשוקולד, או לזה שאם תוכלי אותו זה משהו שהגוף לא באמת מבקש כרגע ולכן תשמיני. (שרידי דפוסי חשיבה דיאטתיים). אני הרגשתי שפשוט אין טעם (בלי תרתעי משמע) לאכול שוקולד כי זה כאילו לשווא. (כמו שלא תעשי כל פעולה אחרת שלא תניב לך שום דבר). אני אמשיך ואשתף אותך בשלב הנוכחי שלי בנושא השוקולד שבתהליך שלי , (כי השוקולד לא עומד שם לבד, יש לי עוד אבנים רבות שהפכתי וגיליתי מה מסתתר תחתן, אבנים שאני הופכת עכשיו, ובטח עוד כאלה שעוד אהפוך ..). כרגע, אני עושה את ההפרדה בצורה יותר מדוייקת, אך לפעמים מתעצלת וכן בוחרת בדרך הקלה של לאכול את השוקולד כי אין לי כוח להתחיל לחפור. לדעתי פעמים אלה תלכנה ותתמעטנה עד שבכל פעם שיבוא לי שוקולד אפריד בין אמיתי ומדומה. במקרה של מדומה, אדמיין שאני אוכלת שוקולד, ואבדוק אם הצורך נפתר, אם לא- אשאל את עצמי מה באמת אני רוצה? מה באמת הגוף מבקש? ולאט לאט אצליח לפצח ת'שפה. אינני יודעת אם הבנותינו תהיינה זהות כי מובן ש- הנגישות שלי היא אך ורק לתהליך שלי (!)- אבל אפילו אם משהו אחד יעזור לך טיפה אני אהיה שמחה מאוד. אז למרות שזה קצת קשה, אנחנו שמחות שהגוף ממדבר אלינו ככה. תחשבי על זה, זה ממש מגניב! אחרי שנדע בדיוק מה זה אומר (וזה יקרה), הגוף יאותת ואנחנו נדע איך לספק לו את הצורך בדיוק המושלם. זה אדיר,לא?

מרב יקרה, תבורכי. יופי של שיתוף. מקווה שניצן תפיק את המיטב. לטובת ניצן וכלל הגולשים, הרשי לי להשתמש בפוסט שלך על מנת לחדד מספר היבטים מהותיים של הגישה. 1. השוקולד אינו בעיה - הטרמינולוגיה שלנו משקפת את הפרשנות הפנימית שלנו, את האמונות שלנו. בעוד את אינך רואה בשוקולד בעיה, יש מי שכן. הטרמינולוגיה תשתנה עם שינוי הגישה והתפישה. כל עוד אנשים תופשים את המזון כאויב לגופם ומתייגים אותו למרזה/משמין, השוקולד/הבורקס/הלחם/ הגלידה/ העוגה יהוו בעיה. 2. מיקוד - בעוד את ממוקדת בגופך ובצרכייך הרגשיים, כפי שנראה לי נכון ואפקטיבי, כמי שמזוהה עם גישת ההרזיה ללא דיאטה. הראש הדיאטטי ממקד את תשומת הלב בצלחת (במזון) ובהמנעות מאכילה. את משתמשת בהתנהגות האכילה שלך על מנת להכיר ולהבין את עצמך ולא על מנת להלקות ולבקר את עצמך. זוהי אחת המשמעויות הגדולות של שחרור הראש הדיאטטי. השוקולד אינו מהווה איום (אמא'לה אני משמינה, ברגע זה ממש) אלא הזדמנות להבין למה אני זקוקה באמת?, הזדמנות לספק לעצמי את הצורך הממשי. יש כאן מעבר משיפוטיות ללמידה. במקום בו חיה שיפוטיות נסגרת דלת הלמידה ולהיפך. מעבר מביקורתיות לסקרנות. 3. גמישות והכלה - כחלק מכל תהליך של שינוי, אלה הן שתי תכונות שהן ברמת must על מנת לאפשר תהליך בונה ויעיל. לדעת להרפות ולדעת להכיל את עצמך במקומות בהם את בוחרת להרפות, מבטא גישה מאוד מכבדת כלפי עצמך. גישה סובלנית שכזו, לא רק שאינה מתישה את כוחותייך אלא יוצרת את המרחב שמאפשר לך באמת להתקדם. ובתהליך כמו בתהליך, יש לראות כל נקודה כחלק מהדרך ולא לשפוט אותה להצלחה או לכשלון. (זה אולי המקום להפנות ל"אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים") את אכן צודקת, ככל שתמשיכי בדרכך, באופן טבעי תתפוגג אי הבהירות ותתחדד האבחנה, באופן טבעי תשתנה התנהגותך החיצונית. מה שחשוב זה להמשיך ולחזק את גישתך החדשה לעצמך. גם את וגם אני לא יכולות לשים אצבע על היום בו נהיגה ברכב הילוכים הפכה לדבר אוטומטי שאינו דורש את תשומת הלב. זה משהו שמתרחש בצעדים קטנים קטנים והוא תוצאה טבעית של תרגול ושימוש חוזר ונשנה. 4. ספציפיות - אחד הדברים שהכי הרשימו אותי בפוסט שלך הוא המיקוד שלך בעצמך ובתהליך שלך, מיקוד פנימי ולא חיצוני. זה ניכר גם בעובדה שלא התייחסת לתוצאות גופניות. בעיני מסמל הדבר פרואקטיביות ואחריות אישית, מרכיבי יסוד בתהליך שינוי. אם כן, אין מדובר כאן בבעית שוקולד אלא בגישה בעיתית. השוקולד מבטא רק פן אחד בצורת חשיבה רחבה. מירב יקרה, תודה על הפוסט הנהדר שנה טובה של צמיחה וסיפוק שנה של אהבה גדולה...בעיקר לעצמך. מקרב לב שלך לאה פינטו

היי ניצן ראשית שנה טובה ומוצלחת לך. יקירתי, המיקוד שלנו פועל כזכוכית מגדלת. כל דבר שתתמקדי בו ילך ויגדל. זו אחת ההשלכות הבעיתיות של גישת הדיאטה שמובילה אותנו לזהות את החולשות שלנו ולהתמקד בשיפורן. לכאורה, מה רע? נשמע אפילו הגיוני. הבעיה היא שיש לגישה כזו נטיה לייצר תוצאה הפוכה. גישת ההרזיה ללא דיאטה מכירה בכח החשיבה אשר מתמקד ב"מה שלא" ב"טעון שיפור" ומתמקדת בחוזקות ב"מה שכן". לא באיום אלא בהזדמנות. לא בהצלחה רגעית אלא בלמידה מקדמת ומאפשרת. לצורך הענין לא נתמקד ב"המנעות משוקולד" אלא נתמקד בחווית האכילה של השוקולד ובזיהוי הצרכים האמיתיים שלנו, הפיזיים והרגשיים. (לפעמים, אגב, הצורך הוא פשוט...שוקולד). ככל שתרצי להמנע מאכילת השוקולד, ככל שתמקדי מאמצייך בפן הזה של התהליך שלך, כך תמצאי עצמך מתבוססת עמוק יותר ויותר בבוץ הדיאטטי. בתהליך הרזיה ללא דיאטה, שחרור הראש הדיאטטי הוא אחד השלבים הקריטיים. שימי לב, אין לי ספק שאת חווה חוויות מאוד חיוביות ומעצימות בדרך, ועדיין, הראש הדיאטטי מרים ראש ומאיים להשבית את השמחה. ניצן, קראי את תגובתה של מרב ואת שלי בעקבותיה על מנת לאפשר לעצמך ראיה רחבה יותר של הגישה. קבלי ברכותיי על צעדייך הראשונים מאחלת לך שנה מופלאה שנה של הכרות מחודשת ומחבקת עם עצמך. חג שמח שלך לאה פינטו