רחוקה בשנית

היי, שאלתי שאלה תחת הכותרת "רחוקה". שאלת בחזרה והייתי שמחה מאוד לתגובה נוספת תודה מראש, והמשך יום מקסים!

שלום לך (וואוו, כמה "אני" יש כאן לאחרונה. אתענג על קצת יותר יצירתיות, בנות) נסיבות קיימות בחיי כולנו. אל תשאלי, אני גם עובדת, גם לומדת ואני גם קרנבל אנושי לרגל יציאת שניים שקוראים לי "אמא" לחופש הגדול. סתאאאם, בא לי לקטר קצת. אבל אפרופו קיטורים......זה יכול להיות משהו מאוד מאוורר. קוראים לזה ונטילציה ויש לה מקום בחיי כולנו, השאלה היכן אנו שמים לה את הגבול. ולמה שנשים לקיטורים שלנו גבול? אה, מאוד פשוט. חוץ מהוצאה אויר (שזה חשוב מדי פעם), אין בכוחם לקדם אותנו בהרבה. אז מקווה שאת לוקחת את דבריי בהומור וברוח טובה ועכשיו ברצינות. יקירתי, ההבדל בין מצליחנים לכאלה שפחות (או שלא) טמון במיקוד האחריות. כשאנו נוטים לחיות בתגובה לנסיבות חיינו ולייחס את התנהלותנו לגורמים חיצוניים. אנו מעבירים את האחריות לאיכות חיינו החוצה ותוך כך, אנו מעצימים את סביבתנו (האנושית ואחרת) והשפעתה ומגמדים את עצמנו. זה הופך אותנו לקורבנות, קורבנות של נסיבות חיינו, חסרי אפשרות בחירה באשר היא. נתונים לגחמות מזג האויר כעלה נידף ברוח. אדם שחי בהוויה קורבנית (והקורבן הוא הצד המאשים), אינו יכול ליצור שינויים בחייו. כי תמיד יהיה משהו גדול ממנו. זה אף פעם לא באחריותו. ובכלל השיח הפנימי שלו מתנהל בערך כך: "אם הוא/הם/היא/היה.....אז אני..." וכך עוברים הימים והוא עדיין מחכה שהוא/הם/היא/המצב...ישתנו. במקרה הטוב, חייו של זה יהיו ב- hold לא מעט שנים, במקרה הרע תקיעות כרונית. כשאנו רוצים ליצור שינוי בחיינו, מומלץ לאמץ גישה ופרדיגמה שמחזירה את העוצמה האדירה של אחריות אישית אלינו פנימה. המצליחנים ("פרואקטיביים") יוצרים מציאות ואינם נכנעים לנסיבות. השיח הפנימי שלהם מתנהל הפוך "אם אני.....אז...." זוהי תפישה שמכירה בחופש הבחירה ומכירה ביכולת האישית למצוא פתרון יצירתי בחיים שהם רצופי "נסיבות". אדם פרואקטיבי ישאל את עצמו: כיצד אני בכל זאת יכול? מה אני כן יכול? איך זה כן יכול לעבוד בשבילי? מה אני יכול לחשוב אחרת? מה אני יכול לעשות אחרת? מה נסתר מעיניי? מה טרם ניסיתי? ולא ירפה עד שימצא את התשובות ואת הדרך. זה מזכיר לי את הסיפור המדהים של תומאס אדיסון, כשנשאל כיצד לא הרים ידיים לאחר שנכשל כ"כ הרבה פעמים (14,000 פעם, כך אומרים) בהדלקת נורה חשמלית. תשובתו היתה: לא נכשלתי 14,000 פעם אלא גיליתי 14,000 דרכים בהן נורה חשמלית לא תידלוק. אינני יודעת אם הסיפור הזה הוא אמיתי או לא כי אין זה חשוב. אני אוהבת בו את הראיה הפרואקטיבית (וגם את תפישת ה"כשלון" הנהדרת). פרואקטיביות היא פרדיגמה שמחזיקה בידיעה כי: אני אחראי ! הפתרון והיכולת נמצאים אצלי ולא בשום מקום אחר. רוצה לאמר לך שנושא זה מבחינתי, הוא אחד מאבני היסוד למימוש תהליך של שינוי. אין מתאמן שלי שלא אבחן עימו את מידת הפרואקטיביות והריאקטיביות שלו, שלא ניגע בסוגיה הזו כיוון שללא מיקוד אחריות פנימי, אין מה לצאת לדרך. בדיוק כמו שלא הייתי לוקחת אותך למסע מדברי בלי מים, כובע ונעליים נוחות. לא הייתי ממליצה לך לצאת לתהליך שינוי ללא הפנמה והטמעה של הגישה הפרואקטיבית כחלק מהלך הרוח שלך. אימוץ גישה כזו דורש חוויה של העוצמה הזו, הבנה, תרגול ואימון. אך את בהחלט יכולה לטעום ומוזמנת להתחיל התמחות ביצירת פתרונות (זה אפקטיבי יותר מהתמחות בתרוצים ובכניעה לנסיבות). אמצי את השאלות שלעיל. אולי הן יובילו אותך למקום פתוח יותר. אני לא יכולה לארגן לך את היום (לא מרחוק ולא מקרוב) ואני לא אהיה זו שאתן לך טיפים ברמה הארגונית. אבל אני בהחלט אשמח להכיר לך כלי לחיים, כלי למינוף עצמי. (לא מחלקת דגים, רק חכות) בהצלחה לך רחוקה-קרובה ערב (או אולי בוקר) מקסים שלך לאה פינטו

תודה רבה על ההתייחסות המושקעת, והמשך יום מעולה!!!