לאה ובילה היקרות

תהיתי אם תוכלו לספר לי קצת על התהליך שאתן עברתן- מה פתח לכן את צורת המחשבה, מדיאטה קלינית למודעות וקבלה? אשמח אם תוכלו לשתף אותנו, אם זה בסדר לבקש. תודה וערב נעים

צהריים טובים לך האמת כתבתי על כך בהזדמנויות שונות בפורום, הפעם אביא זאת קצת אחרת ולמרות שיראה ארוך, עדיין יהיה קצר כי קצרה היריעה מלהכיל. אני חושבת שמה שהעיר אותי זו ההבנה שיש גבול לכמה אפשר לדפוק ראש בקיר. מגיל 14 בדיאטות מכל המינים והסוגים, 20 שנה וכלום לא באמת השתנה. ההבטחה הגדולה מעולם לא באמת מומשה. ירדתי ועליתי כמו כולם, קמתי כל בוקר עם הבטחה חדשה ונכנסתי למיטתי לעת ליל עם אותה אכזבה, כשבינהם מאבק והתעסקות טורדנית...במה? בפרוסת לחם, בעוגה?. הגיע שלב שבו הבנתי שאני משלמת מחיר יקר מדי כבר הרבה שנים. אני משלמת במטבעות זהובים ונוצצים של איכות חיים, שמחה וסיפוק. ומקבלת בעבור המטבעות היקרים הללו: אגורות שחוקות של רגעי "נחת" והרבה ריק בארנק חיי. הגיע השלב שהבנתי שזה לא חייב להיות. כמו שיצרתי את זה, אני יכולה ליצור אחרת. החלטתי שדי! לא ידעתי מה, לא ידעתי איך. רק החלטה אחת: אני גמרתי לשלם מבלי לקבל תמורה. אני גמרתי לאמלל את עצמי, מהיום - מיקוד ב"יש". ואוהוו כמה "יש". (יש אהבות, יש כישורים, יש תלתלים, יש אנשים סביבי, יש תחומי ענין, יש מוסיקה, יש חוגים, יש שאיפות, יש עולם קולינרי משגשג ויש עוד הרבה הרבה דברים). אז קיבינימאט, לא אהיה רזה. מה יקרה לי? מישהו יוציא אותי להורג על כך? מה אני אאבד באמת? את החיים המתישים והבלתי-איכותיים שזה תבע ממני? הרי ממילא את רוב שנותיי ביליתי בעודף משקל כזה או אחר? זה לא מנע ממני לקבל רשיון כדיאטנית. מה שחשוב הן לא המחשבות שעלו, אלא הלך הרוח מתוכו הן צצו. הלך רוח של מיאוס והכרה מפוכחת בנתונים שעלו מחיי שלי וממחקרים רבים שקראתי במסגרת לימודיי ועבודתי. זה לא עובד!!! ואם לא עובד, אז מה, רק בגלל שאני לא מכירה משהו אחר זה אומר שאין לי ברירה ואני חייבת לעשות עוד ועוד מאותו דבר (שלא עובד)? לא לא, קורבנות זה לא בשבילי. לחיות חיים מתוך "חוסר ברירה" לא מקובל בעולמי. עולם שמושגים כמו "אחריות אישית" פרואקטיביות" "אותנטיות" הלכו ותפשו בו נפח הולך וגדל. מתוך ההכרה שיש לי זכות קיום כמו שאני (קבלה מלאה), עכשיו כשאינני מוטרדת משאלת ערכי שנמדד בנתנוני גופי, הגיע הזמן שלי, לחוות ולהרגיש, לבחור מה נעים וטוב לי ולא מה "צריך" לי. הגיע הזמן שלי להיות נוכחת בחיים שלי עם האני האותנטי שלי, מזמינה את עצמי להנות מחיי, ללא התניות וסייגים. מתוך מרחב החופש הזה, די בקלות ובלי ממש להתכוון, נחשפתי לחוויות פיזיות חדשות ולמורים מופלאים בדמות ילדיי (שהיו אז צעירים מאוד) ובעלי. לימודיי האקדמאיים חינכו אותי בעיקר לחשוב, ילדיי לימדו אותי להרגיש. דרכם נחשפתי לקו העובר בין עולמם של רזים לעולמם של שמנים. כמה מצחיק לחשוב שבאמצעות דיאטה (כלי של שמנים) חשבתי להפוך לאדם רזה. פשוט בדיחה. ילדיי היו תצפית ראשונה ובלתי מכוונת מטרה אלא מתוך החוויה של להיות איתם, לחוות את עולמם. המיקוד שלי השתנה, התחלתי באמת להרגיש מה שלא יכולתי כשהייתי שרויה ברעש הפנימי של "את זה אסור לך, את תשמיני" "זה מלא קלוריות" "טוב אני לא אוכל בערב, אבל בערב קבענו עם חברים למסעדה, אמאל'ה מה אני עושה?!" ודומיהם. נדהמתי מהעובדה שכשמותר לי הכל, אני לא באמת רוצה הכל. נדהמתי לגלות שכל מה שחשבתי שטעמו אלוהי איבד מהאטרקטיביות שלו (אגב, השבוע הוזמנתי לאיזשהו מפגש נשים, מן גיבוש אמהות של ילדי הכיתה. במפגש הביתי הזה מתוכננת להתקיים ארוחת ערב לכן כל אם התבקשה להביא את המנה האהובה עליה. קראתי את מכתב ההזמנה ומצאתי את עצמי שואלת "מנה אהובה"? איזו מנה אהובה יש לי? אין לי מן מנה אהובה כללית כזאת. מה שאהבתי אתמול בערב זה לא בהכרח מה שאני אוהבת היום. חייכתי לעצמי והחלטתי שחצי שעה לפני אדע). בכל מקרה, הגילויים היו מרעישים מבחינתי, כיוון שלא הכרתי כל השנים את הלאה הזאת. זאת שאומרת "לא בא לי". גיליתי שאני נורמלית (למזלו הטוב של בעלי). עם הזמן התחילו להחמיא לי שרזיתי ואכן התחלתי לחוות שינויים פיזיים שלא קרו ב- 5 השנים שקדמו לשינוי הזה על אף כל ההשתדלות והמאמץ (שכלל מכון כושר, תפריטים מדויקים להפליא עם מזונות שאני אוהבת עאלק. אין לי מתאמן אחד שנשאר באמונה שמעדן 0% שומן זה טעים או שלחם קל הוא פאר היצירה הקולינרית. וכל החגיגה). ההרזיה הטבעית הזו נמשכה עד שהגוף התאזן על המקום הנוח והאידיאלי מבחינתו. אני לא מתערבת, אני עושה את שלי והוא עושה את שלו. וכך אנו חיים מספר שנים בהרמוניה. אציין כי בדרך קרו עןד לא מעט דברים שלמדתי והבנתי מתוך הקשר שלי עם עצמי. אין מדובר רק בנוכחות שלי בעולם הפיזי אלא נוכחות בחיי. זה אומר להיות שם כשמרגיש לי נפלא וגם כשמרגיש לי רע. וכשמרגיש לי נפלא או רע, אני שם בשביל עצמי ולא בורחת להתעסקות אחרת. מדהים כמה קל לנו להפנות אצבע מאשימה להתנהגות התזונתית שלנו כשמשהו אחר לגמרי לא מסתדר בחיינו. השיפוטיות והביקורת חוצה גבולות באופן בוטה בלי שנשים לב. זה גם אומר לפתח מודעות למי ומה מנהל אותי בסיטואציות שונות בחיי. בכל אופן, ההרזיה מבחינתי היא רק אחד התוצרים של תהליך גדול הרבה יותר. בכל הנוגע לגוף שלי, השינוי התחיל: 1. כשויתרתי, באמת, על הדיאטה והגבלה כאופציה 2. כשבחרתי לקבל את מה ומי שאני כרגע ללא התנייה כששני אלה מתממשים, אנו פנויים ופתוחים להתנסויות ולחוויות חדשות באמת. זה התהליך האישי שלי שנבנה מתוך איזושהי זרימה בנהר שהיו בו גם לא מעט סלעים ועיקולים (שלא יתקבל הרושם שהנהר הספציפי שלי הוא ציור מן האגדות). בהעדר ליווי והנחיה, היו מקומות בהם הסתובבתי והסתובבתי והסתובבתי. בכל חלק של הנהר פיתחתי מיומנויות חדשות, פיתחתי מיקודים חדשים, נחשפתי ל"נופים" שונים... והנהר עדיין זורם ואני איתו. לא מתנגדת, מקבלת ולומדת, ועם הזמן נהנית יותר ויותר גם מהמתנות וגם מהאתגרים. וזאת לזכור ולדעת, האכילה שלנו אינה מתקיימת בבידוד, בחלל ריק, היא רק עוד התנהגות אחת מיני רבות שהן תוצאה של גישה. מאחלת לך יום נפלא לאה פינטו

אשמח גם אני לספר את סיפורי. כדיאטנית קלינית בעלת ניסיון של הרבה שנים נמשכתי לעבוד דווקא עם עודף משקל, נושא שהרבה מחברותי העדיפו לא לעסוק בו. למרות שהייתי הכי מקצועית ,הכי אפמטית, ונתתי את ההדרכות הכי מדעיות וחדשניות שיש הרגשתי בפנים שזו לא הדרך. מטופלי לא חוו שינוי עומק באיכות החיים שלהם. כמובן שהם ירדו במשקל והיו מרוצים אבל באיזה מחיר... ובסוף העלו את כל המשקל שהורידו. הדבר גרם לי תיסכול רב. ידעתי שחייבת להיות דרך אחרת לגרום להם לרדת במשקל בלי לפגוע באיכות החיים שלהם, בלי להזיק להם ובעקר לתמיד. לפני יותר מחמש עשרה שנה הייתי בהרצאה של דיאטנית מארצות הברית שהציגה את גישת הנון דיאט וסיפרה את סיפורה - כיצד הייתה שמנה , כיצד נלחמה עם השמנה בעזרת דיאטות ופעילות גופנית רבה , כיצד זה גרם לה להיות שמנה מאי פעם, תיסכל אותה הפריע לה מקצועית (איך יכול להיות שהיא לא מרזה היא הרי דיאטנית!!!). היא סיפרה על המפגש שלה עם הגישה ועל איך זה שינה לה את החיים. היא הייתה מלאת חיים, אנרגיה ושלווה ,במשקל נורמאלי ,הקרינה בריאות נפשית ופיזית רבה, והכי חשוב היא השיגה את כל זה ללא דיאטה. כששמעתי אותה ידעתי שמצאתי את הדרך הנכונה להרזיה. הבעיה היא שלא היה ברור לי איך עובדים עם הגישה הזאת. כשהתחלתי להכיר את הגישה לעומק קלטתי שהיא עובדת לא בצד הטכני של הוראות מבחוץ אלא בצד הרגשי תודעתי של שינויי עומק מבפנים. הבנתי שאם אני רוצה לעבוד על פי הגישה עלי לעבור מסע משל עצמי. מאז, כבר יותר מעשר שנים אני במסע אישי ומקצועי אשר כלל לימודים רבים (פסיכותרפיה גופנית,אימון אישי ועשרות קורסים אחרים) התפתחות אישית עמוקה וגיבוש שיטת הרזיה אחרת. שיטת הטיפול התפתחה וצמחה לאט כמו עץ צעיר שהלך והתחזק עם השנים. במהלך המסע פגשתי את לאה ושמחתי לגלות שאני לא לבד בנהר הזה. אומנם כל אחת מאתנו נוסעת בספינה משלה אבל היעד הוא אותו יעד והנהר הוא אותו נהר. זה פחות או יותר סיפורי ... אהה הזכרת לי נשכחות. תודה שאפשרת את הבמה שיהיה לך יום נפלא. בלה