פשוט בא לי

לאה שלום, אני בטוחה שזו הדרך, ויודעת זאת בכל ליבי , רק שקשה לי ליישם... אם אני נמצאת במצב ש"בא לי לאכול" (זה לא רעב פיזי, זאת אומרת שאני לא באמת צריכה לאכול אבל אני רוצה לאכול בכל זאת) אני מתרכזת בעצמי, שואלת את גופי מה מבוקשו, מנסה להציף את הרגשות, לתת להן במה ומענה הולם, אבל "סתם בא לי" פשוט סתם כי אני רואה את האוכל ומתחשק לי לאכול אותו, בלי סיבות וחפירות עצמיות... ובמצב כזה, אם אני לא אוכלת הרי שאני מרגישה מוגבלת, במשטר כלשהו, כאילו אני בדיאטה. (למרות שאני יודעת שאני לא רעבה באמת). אם אוכל במצבים האלה, הרי שאני אוכלת בלי להיות רעבה וזה מאבד את המטרה.., אם אני לא אוכל ארגיש כאילו מוגבלת...

בוקר טוב למנסה את כל-כך צודקת. כל-כך קל להפוך את מנגנון הרעב-שובע לעוד כלי דיאטטי. ואין פלא שברגע שזה קורה, את שוב מוצאת את עצמך מתקשה מאוד, כמו בדיאטה. אחד השלבים החשובים ביותר בתהליך הרזיה ללא דיאטה הוא שחרור הראש הדיאטטי, זהו גם אחד השלבים המאתגרים ביותר. בלעדיו, כל השימוש במנגנון רעב-שובע, אינו אלא עוד דיאטה. פשוט במקום לספור קלוריות, את משתמשת במנגנון הזה. נכון, שזה כבר צעד חכם יותר, אך כפי שאת יכולה להבין, בפירוש לא מספיק. את עושה בו שימוש מתוך חשיבה דיאטטית ולכן יהיה לך קשה מאוד להפיק ממנו את המיטב שאומר לא רק הרזיה, אלא שקט פנימי ואיכות חיים. החשיבה הדיאטטית מנחה אותך להגביל. זוהי מטרתו הראשונה של כל מדיאט (=אדם בדיאטה), וזה בעוכריו. בואי נתבונן במה שקורה אצלך, על מנת להבין כיצד הראש הדיאטטי הזה מחשק אותך. יש בך צד אחד, הלך הרוח הדיאטטי שמקבל החלטה להגביל, לצמצם אכילה, לרסן ולשלוט. הפרדיגמות (אמונות) המלוות והמלבות אותו הן : "אני לא רעבה אז אסור לי, אני אשמין, כדאי להימנע, צריכה לשלוט בדחף, לא לאכול, לא לאכול" (סליחה על הדרמטיות אך אני בטוחה שאני לא רחוקה מהמציאות בהרבה). הקולות הללו מעוררים בך התנגדות, תחושות אישקט שולכות ומתגברות ככל שאת מטיפה לעצמך "אסור לי לאכול". ואז את מוצאת את עצמך חצי שעה, שעה, שעתיים...מנהלת עם עצמך שיחה ומאבק סביב...מה? הסוף ידוע לשתינו, את תשבי לאכול כמו גדולה והרבה יותר. זה הבור שעלייך להבחין בו, הכניסה לשיח הפנימי הזה. כשאנו מחליטים "אין דיאטה יותר" אנו מחליטים "אין יותר מקום לשום מאבק פנימי סביב אוכל". המאבק התמים הזה שמתחיל בקטן הוא עקב אכילס שלך ושל רבים. המאבק הזה מכיל הרבה יותר "קלוריות" מכל מזון שבא לך עליו. אינני בטוחה, עד כמה את מבינה את המשמעות של המשפט הזה ואת נכונותו. זאת ידעו לאמר לך מי שחוו את התהליך צעד צעד אל חייהם הרזים. זוהי אחת התובנות החשובות והמרגשות. ההשמנה שלך לא נוצרה כי סימנת אותה כמטרה . לא קמת בבוקר ואמרת לעצמך "אני רוצה להשמין, כדאי שאוכל הרבה הרבה אוכל". ההשמנה שלך היא תוצאה של הלך רוח והתנהלות. כך גם צריכה להיות ההרזיה והאכילה, תופעת לוואי, מטרה משנית ולא עיקרית. רק אז יהיה קל לרזות בדיוק כפי שקל להשמין. בתהליך הזה יש מגוון רחב של רבדים. לנסות לצמצם ולגמד אותו למנגנון רעב-שובע, זה עוול. אם כן, החופש התודעתי לאכול הוא מטרה, ה-מטרה. זה ודאי מעורר בך חשש ומחשבות כמו "אם אתן לעצמי חופש טוטאלי, לא אפסיק לאכול, אשמין כמו שלא השמנתי מימיי". מובן וטבעי שתחשבי כך, הרי אלו בדיוק המחשבות שגורמות לך לחפש חוקים וכללים להגביל. ולצערנו מביאים אותך לתוצאה הפוכה מזו שציפית לה, בטווח הארוך. אז אם מתעורר אצלך חוסר בטחון ואפילו פחד, הרשי לי להרגיע אותך. אם התהליך שלך ייבנה נכון מתוך מרחב אמיתי של חופש, תתחילי להיות פיקית, בררנית. ברגע שתדעי שמזון זמין לך תמיד והמזון אינו הדבר המשמין, לא תחווי את החשש הסמוי של "נגמר, לא יהיה, חד-פעמי" וכ"ו. תבחרי באמת. ואז מנגנון הרעב-שוע יהיה כלי נפלא לשרותך. דמייני מצב בו אני מכניסה אותך לחדר מלא מלא מלא באוכל, כל המאכלים שאת הכי אוהבת בעולם, ומכולם יש הרבה. אני אומרת לך שהחדר הזה שלך, תמיד בשבילך, רק לך את המפתח ואני דואגת למלא את אותו כל העת. את יכולה להיכנס מתי שבא לך, כמה שבא לך ולצרוך ממנו הכל. שני דברים נוספים שאומר לך, הם: 1. העונג שלך הוא המטרה (לא השמנה ולא הרזיה, הם מחוץ למשחק לגמרי) 2. בחדר הזה אין מה לעשות פרט לאכול. נסי לדמיין זאת ולחוות זאת, שעה אחר שעה, יום אחר יום. ושימי לב לתחושות ולכמיהות שלך. למרות שאני ממשיכה את הכתיבה, עצרי , אל תוותרי על התרגיל הזה. אין לי ספק שככל שאת מרשה לעצמך, ככל שהמזון זמין בחייך ללא תנאי, אאטרקטיביות שלו הולכת ופוחתת. כרגע אינך מנוהלת ממקום של חופש ותודעת שפע אלא ההיפך ולכן אינך בוחרת באמת, את מנוהלת ממקום שבלית-ברירה (ובצדק) נכנע למאבק הפנימי, מתקומם כנגד החסך. ה"פטנט" הוא ללמוד לא ליצור את המאבק הזה. מקווה שהצלחתי להאיר לך נקודה סופר קריטית ומודה לך על שאיפשרת לי להעלותה בפורום. מאחלת לך יום מלא חופש ושקט. שלך לאה פינטו

לאה בוקר טוב, תודה רבה!!! את פוקחת לי עיניים לעולם חדש של אופנות חשיבה' אני מרגישה aהגעתי אל ארץ הטובה... מה שנותר זה להפרד מהפרדיגמות הכובלות, המייצרות השמנה (כמה זה ברור לי עכשיו...) ולפתוח דלת לעולם מלא אפשרויות של אוכל טעים, משביע ומענג.אני מרגישה שיש לי כיוון וסיכוי לצאת מהנדנדה האינן סופית והבלתי נשלטת של השמנה - הרזיה. האתר שלכן נותן השראה וכח לעשות את השינוי, אילנה

אני מסכימה לגמרה עם לאה. מניסיון שהולך ומצטבר אצלי עם מטופלים רבים השלב החשוב והמפחיד ביותר הוא הויתור על התפיסה הדיאטתית. הבעיה הגדולה היא שזה הרבה יותר מורכב משזה נראה. אדם עשוי להסכים תוך שניה לוותר על רעיון הדיאטה אבל מה שהוא לא מודע לו שישנה תשתית מחשבתית רחבה ועמוקה מאד בתוך המח שלו התומכת ברעיון הדיאטה וחשוב לייבש את השורש שלה. כמו צמחים מזיקים בגינה - לא מספיק רק לקטוף אותם אם לא נוציא את השורש הם יצמחו שוב תוך זמן קצר. ההרגלים המחשבתיים האלו התומכים בדיאטה משפעים על התנהלות רחבה אצל בני אדם וגורמים להם להיות מונעים מתוך פחד וחוסר אימון גדול כלפי הגוף.מתוך מקום כזה בו אני תמיד אראה את הגוף שלי כאויב שהמשפט כבדהו וחשדהו נכון עבורו לעולם לא תיוצר מערכת יחסים של כבדו הדדי החיונית לתהליך של הרזיה ללא דיאטה. לכן כל כך חשוב לעשות את התהליך הזה לא לבד - כדי שמישהו אחר ישים לב שסטינו מהדרך ויחשב לנו את המסלול מחדש. אני שמחה מאד שאת מוצאת את הדרך והיעד אליו היא מביאה נכונה, אני מקווה בשבילך שלא תרימי ידיים אם לא הגעת מהר כמו שחשבת, התהליך אינו פשוט. בברכה והמון הצלחה בדרך - בלה

בלה שלום, אני מודעת לכך שהדרך ארוכה ומלאת חתחתים. ברור לי שלא די בהחלטה לוותר על "ראש של דיאטה" ואז זה פשוט יקרה... במכתבי הקודם הבעתי את שמחת הגילוי של הגישה שלכן, שמתיישבת אצלי כל כך טוב עם הרצון לקבל את עצמי ולאהוב את מה שיש, ומאידך- לאור הנסיונות הכושלים הרבים של 'הלוך ושוב', לרדת ולעלות במשקל. אני כבר יכולה לציין בשמחה שיש אצלי איזו שהיא רגיעה סביב האוכל, מן תחושת שחרור נעימה. עד שאגיע לתמיכה שתעזור לי לעשות עבודת עומק אני מוצאת את עצמי שואבת תמיכה מהאתר וזאת לזכותכן! אילנה