תזונה לילדה בת 5

ברצוני להתייעץ איתך לגבי בתי,בת 5. ילדה מקסימה ויצירתית. חכמה ולומדת. הבעיה היא הרגלי האכילה שלה.לעניות דעתי היא אינה אוכלת מספיק. גובהה כ-מטר משקלה כ-17 ק"ג. היא אינה מוכנה לטעום ולנסות מאכלים חדשים. דוגמה לרשימה של מזון שאכלה אתמול: כוס שוקו + 2 קוביות שוקולד לבן 2 סנדביצ'ים של גן עם חומוס וגבינה --לא אכלה ארוחת צהריים אגס מעדן קרלו שוקו לא אכלה ארוחת ערב (הגשתי לה את ארוחת הצהריים אך לא רצתה לאכול) הילדה אוהבת ממתקים אך יודעת שלא תקבל אם לא אכלה ארוחה מסודרת לכן יש מקרים שאינה אוכלת לא ארוחה ולא ממתקים. בסה"כ בבית איננו אוכלים ממתקים רבים. מבחינה חיצונית (איך לא) היא נראית חיוורת יחסית. יש לציין שבתקופת החורף היא סובלת מברונכיט אך לא זקוקה לתרופות מסויימות. אשמח לשמוע ממך מה דעתך תודה

שלום שירי. לפני כל התכתובת הארוכה שלי, שאלה: האם הילדה שברה את עקומת הגדילה שלה באיזשהו שלב? אם לא, המשיכי לקרוא. אם כן, זו אינפורמציה חשובה להתייחס אליה. לגישתי, תפקידנו, אנו ההורים, בתזונת ילדנו הם: 1. להציע מגוון מזונות. לדאוג שבמקרר ובארוחות תהיה תמיד אפשרות לבחור ממגוון מזונות בעלי ערך תזונתי. לכן ממליצה לך לא להגיש מה שנוח ובא לך אלא מה שהיא מבקשת מבין אפשרויות שתציעי לה. זה יכול להתחיל כבר ברמת הקניות (ושוב מבין אפשרויות שתציעי ונסי להרחיב את האפשרויות אך לא יתר על המידה כדי לא לבלבל) 2. לייצר אוירה טבעית ונעימה, מקבלת וסבלנית סביב האכילה. לא ללטוש עיניים אל בתך ואל צלחתה בזמן אכילה. את אולי לא אומרת כלום אך ילדה בת 5 כבר יותר ממסוגלת לקלוט שזה אישו בשבילך ומתחילה אולי להיות מזוהה עם בעיה שלא בהכרח קיימת. שירי, אכילתם של ילדים מווסתת באופן טבעי ובריא ע"י מנגנון רעב-שובע. האם העלית את האפשרות שבתך באמת לא רעבה? ויש לכך כמה הסברים: א. צפיפות הארוחות בשעות הבוקר ב. הערך הקלורי הנצרך בארוחות אלה גבוה. אם אני כאדם בוגר שותה ואוכלת שוקו ו- 2 קוביות שוקולד בבוקר הסבירות שאהיה רעבה כבר בשעה 10:00 נמוכה ביותר. בתך בגן עוד הספיקה לצרוך כמות יפה של פחמימות וחלבונים. עשי לך הרגל, האמיני לה. כשילד אוכל מזון בעל ערך אנרגטי גבוה אחה"צ הרעב שלו לארוחת ערב יהיה נמוך. היא לא סתם הרשתה לעצמה לוותר על ארוחת ערב. או שהיא באמת לא רעבה או מה שהוגש לה אינו אטרקטיבי לטעמה או שזה נכנס לקטגורית משחקי הכח סביב הממתק. מה שאני מציעה זה לסמוך על הילדה שלך ולחזק אותה לסמוך על עצמה, שהיא זו שיודעת מתי היא רעבה ומתי היא שבעה. אני יודעת שישנם הורים שזה לא קל להם כי הם לא סומכים על עצמם בענין הזה ואכילתם מנווטת מהראש ולא מהבטן (זו הסיבה שאני תמיד מציעה להורים להתחיל מעצמם). 3. לקבוע את הגבולות הסבירים ובדרך הוגנת. אני לחלוטין נגד הגבלה ומגיל צעיר. אם אני מחזיקה בבית מעדנים מתוקים, ממתקים וחטיפים זה מעביר מסר ברור "זה בסדר, זה חלק מהתזונה שלנו" ואז...בוקר אחד אני מחליטה שזה נכון אך לא לך בתי היקרה. זה לא הוגן זה אפילו מקומם וממריד. ילדים נמשכים למתוק בשל זמינותה של האנרגיה לגדילתם ולהתפתחותם. את תארת ילדה פעילה, יצירתית ומקסימה. אני מניחה שגם חברותית ועסוקה. ממתקים וחטיפים הם פתרון טוב, הם מספקים אנרגיה מיידית מבלי לבזבז לנו את היום. ובל נשכח שאצל ילדים תמיד היום קצר מדי. הייתי בשלב ראשון מקטינה את הזמינות ובשום אופן לא כעונש "פשוט אין", אפשר להציע פרי במקום ואם לא אז נהדר אפשר לגשת יחד לקיוסק השכונתי ולקנות משהו (אחד). כך לא תצרי מצב של חסר אצל הילדה, אותו ממתק ישתלב באופן טבעי ועם הזמן בשל הצרכים האנרגטיים שלה היא תתנסה ותחשף למזונות נוספים. אגב, האם היא יושבת לאכול לבד? אולי זה משעמם אותה? כי ממתק אפשר לאכול תוך התעסקות במשהו אחר להבדיל מארוחה בצלחת (היא עדיין לא קוראת עיתונים אני מניחה). אגב טיפ קטן, ענין הממתקים הטריד אותי, כאם בתחילת דרכה, בעיקר בגלל השיניים. הגבול שאני הצבתי היה אחד: "מותר לכם כמה שתרצו, אך דעו כי אחרי ממתק יש לצחצח שיניים בגלל.....בלה בלה בלה" ואכפתי זאת. היה זה בגיל 5 בערך ששמעתי את הבת שלי חושבת בקול ואומרת "טוב אני לא אוכל את הסוכריה כי צריך לצחצח שוב שיניים ואין לי חשק" יש כאן גם שיעור בלקיחת אחריות על ההנאות ועל הבריאות. והשיניים...טפו, טפו, טפו. מה שאני ממש ממש לא ממליצה: 1. לתייג מזון כזה או אחר כ"בעייתי" "אסור" בעיקר כשהוא תופס מקום של ניגוד רצונות ואינטרסים בין הילד להורה. לא בכדי המרד הנפוץ של ילדים בהוריהם, כבר בגילאים צעירים, מתבטא באמצעות מזון. זה המקום היחידי כמעט שילד שתלוי לחלוטין בהוריו יכול להגיד "לא" בעיקר כשהוא מבין כמה הדבר הזה חשוב לאמא או לאבא. 2. לא להשתמש אף פעם במזון כפרס או כעונש. למזון אין כח כל עוד לא ניתן לו את הכח הזה. אוכל הוא רק אוכל וכן גם מעדן ושוקולד הם מאכלים, אין להם שום כח מיוחד. הם יכולים לגרום לנו עונג ברגע נתון אחד ולהיות בלתי אטרקטיביים לחלוטין ברגע אחר. אולי יפליא אותך לדעת אך הכרתי יותר מדי בוגרים שבאו לטפל בהשמנה שלהם ודיווחו שבצעירותם היו רזים מאוד ואמא הייתה צריכה להכריח אותם לאכול או אסרה עליהם מזונות מסוימים. אנו מגדלים ילדים לטווחים ארוכים, לא לפרקי זמן קצרים, גם מאיתנו נדרשת סבלנות. וחשוב ללמד אותם לסמוך על עצמם. לשמר אצלם את הערנות וההקשבה לגופם ולאפשר את מערכת היחסים הטבעית עם המזון. בהקשר הפיזי הזה לא בהכרח דעתך היא הדבר הנכון להסתמך עליו. בהצלחה לאה פינטו