אני לא מבין,כשאני מנסה

בכל הכוחות שלי לא להיכנס לבולמוס,אני מרגיש ממש קריז חזק. כשאני אוכל, הקריז הזה חד משמעית נעלם,וגם הרצון לאכול נעלם, למרות שלא פתרתי את הבעיה שהובילה לרגש המסויים שגרם לי לאכול. אז האוכל לא פתר את הבעיה אבל פתר את הרגש ,כי עובדה שאין לי עוד את הקריז הזה אחרי שאני אוכל,וזה קורה בין אם אני אוכל כמות ענקית של אוכל או יחסית פחות,עדיין הקריז יורד אני נרגע למרות שלא פתרתי את הרגש עצמו. יש פה קונפליקט במה שהאוכל עושה שאני לא מבין...

כי חשוב לי להסביר... גם אחרי שאני אוכל ,אני לא יושב עם הבעיה או הרגש ופותר אותם. אבל,אני מרגיש שהם לא מציקים יותר אחרי האוכל. אז אם האוכל באמת לא היה פותר משהוא ,הייתי אמור להרגיש את הרצון לאכול גם אחרי הבולמוס כי לא ישבתי ותרתי את הבעיה או הרגש. אבל זה לא המציאות,אני אוכל,ויותר לא מרגיש את הרצון לאכול . פה הקונפליקט,שבמציאות אני לא רוצה יותר לאכול אחרי הבולמוס למרות שלא פתרתי את הבעיה,אבל אומרים שאוכל לא פותר רגש...מה שקורה במציאות הוא שונה

ואין שום דבר אחר חוץ מהבולמוס. אתה מתנתק , ונכון, לא פותר את מה שגרם לדחף לבולמוס מלכתחילה. יש פה קונפליקט, כי מבחינתך מצאת פתרון שעובד. גם אם עובד רגעית, עבורך באותו הרגע הוא עובד. אבל רגעית. בולמוס הוא תוצאה של דחף ותחושה שאי אפשר לעצור אותו. אתה לא באמת בשליטה כשאתה בבולמוס. מבחינתך העולם עוצר. וזו אחת הבעיות בבולמוס. כי העולם לא עוצר, הדחף לא עבר. הוא עבר באותו הרגע. כך שכדי לפתור בולמוסים, צריך לראות מה גורם לדחף, מה מקדים את הדחף, ושם נמצא הפתרון. הבולמוס הוא תוצאה. לא פתרון.

תודה על התשובה,אבל קשה לי להבין מה זאת אומרת שכתבת שהבולמוס עובד אבל "רגעית"? כלומר ,אחרי שאני אוכל אני באמת לא מרגיש יותר את הרגש עצמו,אפילו אם בראש אני חושב עליו אחרי האכילה ,התחושה הזו של הרגש ,לא קיימת יותר וזה מה שרוצה כשאני אוכל. אבל גם אם אטפל ברגש עצמו מבלי לאכול,זה לא אומר שהרגש לא יעלה שוב מתישהוא. אז גם לטפל ברגש או בבעיה עצמה זה רגעי לא?

לחיות עם הרגש בלי לפנות לאוכל בשביל זה, זו העבודה. עצבנות יכולה לבוא פעם מסיבה כזו ופעם מסיבה אחרת. אבל אם לא תדע לקבל את זה ולהתמודד עם זה, אז תמשיך לאכול כל פעם שאתה עצבני, או כל רגש אחר.