חלום או מציאות ?!?!?!?!?!-טריגר-
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
התארחתי אצל אחותי בשבת.... והיו שם אנשים לא ממש רצויים..... וכשהלכתי לנוח בצהריים.. באיזשהו שלב, כשפתחתי את העיניים נתקפתי בסחרחורות.. וכשעצמתי בחזרה, כאילו התנתקתי מהקורה סביבי.... ופתאום.. הרגשתי שמישהו נוגע בי . מתחיל מהרגל ועולה למעלה... ואני.. עשיתי את עצמי ישנה.. והגוף השתתק לי ניסיתי להזיז.. אך ללא הצלחה בכלל. עד שהצלחתי להזיז בקושי את היד... וגם זה הרגיש לי כבד נורא. והראש.. שמעתי כמו פיצוצים כאלה, הראש כאב בצורה איומה. כאילו שהגוף היה בחדר ואני ריחפתי במקום אחר. והרגשתי את היד עולה למעלה.. עד לחזה ויורדת חזרה למטה. ולא זזתי שלא יחשוב שאני ערה. חיכתי שהוא יסיים וזה היה נראה כמו נצח. ואז,,, אמא שלי נכנסה לחדר... והרגשתי איך הוא מתחמק ממני ועושה את עצמו עסוק.... ! או לא יודעת מה. בדרכי לבית מאחותי, שאלתי את אמא שלי... אם היא נכנסה לחדר היא אמרה שכן. אבל לא אמרה כלום על זה שהיה מישהו בחדר............! אז, לא יודעת כבר מה לחשוב... כי זה גם אותו אחד שנגע בי לפניי שנתיים בדיוק באותו חדר ובדיוק באותה סיטואציה. וגם אז אמא שלי נכנסה והוא עשה עצמו עסוק. אוף.. מאז שקמתי ועד עכשיו אני שוברת את הראש... האם הוא שוב נגע בי?! אני הרגשתי נורא. וזה כל כך מוחשי. אז מה..?! שוב זה בראש הדפוק שלי?! שונאת. שונאת את הגוף הזה של כולם. מה גם, שאתמול בערב שישי..כשהלכתי לישון.. הרגשתי שוב נגיעה ברגל ושוב שהסמיכה זזה.... אז מה?! שוב אני מדמיינת?!?!?!?!?!?!?!?!? נשבר לי. נגע ...לא נגע?! חלום.. או מציאות?! זהו. כך מתחיל השבוע שלי. בובה של כולם!
ולבד ועצוב וקשה וכואב מרגישה לבד בעולם הזה מרגישה שאין לי כבר יותר בשביל מה לחיות הכל שקר אחד גדול הכל סתם חרא נמאס לי מהעולם ולעולם נמאס ממני אז למה אני עדיין פה, למה?! מרגישה חנוקה מרגישה מנוצלת מרגישה שכל העולם רוצה רק דבר אחד.. את הגוף הזה. ונמאס לכתוב שקשה ונמאס מהכל אני מרגישה שאני עול על כולם כאן. ועול בכלל על אנשים סביבי... מי צריך לשמוע ... מי צריך לקרא... ושוב האדמה פתחה את פיה ושוב אותו תהום.. נפלתי אני בלי מושכות מחכה רק שאדמה תסגר ואשאר שם. . . מי צריך לחיות? לא אני... זה בטוח. נשמטת נזרקת נבלעת אל המוות.. (שיגיע כבררררררררררררררררררררר) תהום אין סופי - דומיה. בובה של כולם.
בבובה יקרה כך מגיל צעיר הדמיון והמציאות מתערבבים ולא ברורים.....לא רוצה להאמין...לא רוצה לדעת......עושה עצמך ישנה וזה מתערבב.... ואת גדלה עם חוסר אמון בעצמך...בתחושותייך... שואלת כל הזמן...אמת או דמיון... לא מאמינה שזה יכול לקרות... כי זה לא נתפס....לא יכול להיות אמיתי... וזה נכון זה לא נתפס....אך למרבה הצער קורה... והתחושה קשה...מפחידה.... הכי פשוט לקחת אחריות ואשמה...."כנראה שאני דפוקה".... זה קשה ללכת מול הזרם (הבית- המשפחה).... אבל את בעצם היחידה שרואה שמה שקורה לא בסדר... (זה מעלה לי זכרון אחד שיש לי מהסרט קן הקוקיה.... כל המטופלים היו הולכים כל היום במעגל אחד..... וגיבור הסרט היה הבחור שהשפוי היחידי שהיה במחלקה והדרך שלו לשמור על השפיות היה ללכת נגד הזרם.....וזה בעצם מה שעזר לו לשמור על עצמו...) בובה יקרה בטחי בעצמך.... וזכרי שאין לאיש הזכות לפגוע בך!!!!! שמרי על עצמך מחבקת ומאחלת לילה טוב רגוע אידה
כל נחלי הדמעות זורמים אל הים והים איננו מלא. בכיתי ללא הפוגה...ואת גיבורה שאת מסוגלת להתארח אצל הפוגע בן הבליעל מזדהה עם התחושה ונטילת האשמה והאחריות של הפושע... המציאות והדימיון משמשים(תרתי משמע)בערבוביה....והכל מבלבל ומתעתע... והמזוכיזים העצמי רק גובר, לקחת אחריות במקום הפוגע המחושב .ולפגוע בעצמך ולתעב את גופך...הבוגד בך המשתתק והקופא על שמריו בובה אינך אשמה ולדעתי עליך כן לערב את אמך וליידע כגורם הרתעה על האח שממשיך להטריד מינית, להציק ולפגוע... וכמו כן לבקש שהחדר יהא סגור על מנעול ובריח! שתהיי מוגנת, סמוכה ובטוחה- על בטוח! מקווה שתעמידי את הפוגע במקומו שמעתה ואילך לא יבצע את זממו! מחבקת ומחזקת. שדה ניר- מזועזעת עד עמקי נשמתי.
