לא שייכת

לפעמים מרגישה לא שייכת, כאילו אני משקיפה על העולם מהצד ואף אחד לא שם לב... לפעמים אני מרגישה שאני חיה לבדי בתוך בועה שלי, בועה שלא ניתנת לחדירה, ולא כי אי אפשר לפוצץ אותה אלא בגלל שאני לא נותנת לאף אחד לחדור לתוכה...לעולם שלי עולם של בדידות, של אי שייכות.... מחר אני אהיה כה רחוקה אל תחפשו אותי מי שידע למחול ימחל לי על אהבתי הזמן ישקיט הכל אני הולכת לדרכי זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם מן המדבר והוא יבין אני חייתי ביניכם כמו צמח בר אני רוצה לפקוח את עיני לצמוח לאיטי הרביתי לחלום החלומות טרפו אותי רציתי לנחם אבל מרדה בי תשוקתי היה מקסם ילדות הייתה גם סערה בזרועותיי אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותיי היו היו ערבי געגועים היו ימים טרופים היה כאב חבוי ורגעים מכושפים אני אזכור מבט מגע ידיים בכתפי אני אהיה לצל חולף בשדותיכם לסוד נסתר היו שלום אני חייתי ביניכם כמו צמח בר

אם זה קורה לפעמים אז זה די טוב כי כשאני חושבת על עצמי, נראה לי שאני רוב הזמן בתוך הבועה שלי ורק לפעמים יוצאת החוצה אל אויר העולם אומנם יש תקופות שאני די הרבה זמן נשארת בחוץ אבל אחרי זה אני מתעייפת וחוזרת לתוך הבועה שלי אולי אנחנו זקוקות לבועה הזאת אולי היא עוזרת לנו לנוח מהעולם המטורף לפעמים זה טוב לעצור את מרוץ החיים, להיות עם עצמך ולהסתכל מהצד על מה שקורה מסביב

אני חייבת להודות שאני מסכימה איתך, יש משהו חמים וטוב שנותן תחושת ביטחון בבועה שאנחנו יוצרות לעצמינו, כאילו הבועה מפרידה בינינו ובין העבר שאנחנו כל כך מנסות לשכוח. מונעת מאנשים לא רצויים להכנס ולפגוע, נותנת לנו שקט נפשי, שלווה ורוגע, ואולי זה משהו שאנחנו באמת צריכות כדי להגן על עצמינו, כדי להמשיך בבטחה ללא תחושת פחד. רק חבל שלפעמים היא כה מבודדת ומגוננת עד כי תחושת הבטחון הופכת לבדידות...

נואשת יקרה מבינה את התחושה.... את הריחוק... הבועה... מסכימה עם שחף...שלא סתם בונים בועה...כנראה שצריך אותה.... אבל לא במקום של ניתוק... אולי הבועה היא מקום בטוח? שאפשר לחוש הגנה? בטחון? שאפשר להכנס ולצאת... לקבל כוח? בטחון? אידה כאן איתך