אני.......

כותבת בעיקר בגלל שכתבתן אלי (בוחרת ומתמודדת) ואין לי מספיק מילים להגיב לכן בנפרד. כמו שכתבת מתמודדת, כרגע שדה הקוצים שלי צפוף ומלא בקוצים ענקיים ומאד דוקרים. אולי אני זאת שמחדדת ומגדילה אותם אבל בשורה התחתונה הם מאד דוקרים. הלבד עצום למרות שאני כאילו אמורה להרגיש לא לבד. בהרגשה שלי כלום לא בטוח והכל ארעי ומט ליפול. מרגישה מאד לבד, מאד לא ברורה ולא מובנת, ובמקביל גם מודעת לזה שאני לא מסוגלת כרגע לדבר ולהגיד, למצוא ולדעת מה בדיוק אני רוצה וצריכה. לא יודעת כלום לא מצליחה להבין והפחד עוד יותר עוצר וחוסם אותי מלאפשר לעצמי את החופש לשחרר ולהרפות. מן הסתם זו הסיבה לכך שאני לא ברורה, לא מאפשרת לעצמי להיות, לא מנסה בכלל, כי כך או כך בין אם אני מדברת וגם אם לא, אני תמיד נחוות כלא בסדר. לא בסדר ברמות שונות ומשתנות, אבל תמיד לא בסדר..... אני כמו הר געש לפני התפרצות, עומדת להתפוצץ ומתה מפחד שכניראה כוחו (של הפחד) הרבה יותר גדול משלי והוא עדיין מחזיק את הכל בפנים, לא מאפשר לשום דבר לדלוף החוצה..... לא מצליחה להתחבר לעצמי, לרצונות ולצרכים שלי, הכל מחוק ומוחק גם אותי.... פשוט לבד בתוך מעטפת מבודדת ואטומה.... מציאות אחרת

מציאות. שמחה שניסית לכתוב כמה מילים לתאר את מה שאת לא יודעת להסביר זה גם המון. לדעת מה את מרגישה זהלא תמיד חייב להיות ברור. יש פעמים שזה מתערפל... אבל צריך לדעת את זה! ואת יודעת- לפי מה שרשמת.. מרגיש לי לחזק אותך! יקרה- את חומות הבדידות אנחנו רואות משתי סיבות: 1. כי אנשים באמת אטומים ולאתמיד מבינים את מה שלנו זה שגרה לפעמים... 2. כי אנו מבודדות את עצמינו מחשש שלא יבינו לעומ. או מפחד איך דברינו יתפרשו אצל האחר. או מאימה מה יקרה לאחר השיתוף. ועוד. כך או כך- בידינו הבחירה למי לספר. וכמה לשתף. ואת זה אנו זקוקות כדי להמשיך בדרך!! נכון- אף אחד לא יבין את הדקויות וכל אחד יכול לומר מה שירצה- הוא לא זה שמתמודד מול הזוועות הוא לא זה שנלחם לכן קל לו, אבל אם נאמר את זה- זה לא קרש הצלה אלא משקולת כבדה לתהום.. אנו זקוקות לשמוע את המילים של האנשים שלא תמיד מבינים הכל. גם אם הם מבינים בידע לרוב לא מבינים ברגש וכו' הרשי לעצמך לדבר כדי לשמוע את המילים! את לעצמך זה המוןןןן אבל גם כאן זה קשה להציל את עצמך- לבד. כי יש לנו צורה מעוותת בעקבות הקשיים... לכן נסי לטפטף מילים או רגשות- בקצב שלך! ואם קשה אז אולי נסי לכתוב או לצייר או... במחברת. אולי להקליט או להרגיש שיר ולפרש אותו לפי החוויה שלך.. והכל כדי שתביני שהגיע הזמן שלך! לחיות!! את יודעת, כנפגעות- יש לנו לפעמים את התחושה אם לא הייתי מספרת היה יותר טוב. אם הייתי ממשיכה להדחיק לא הייתי נעמדת בפני כל הקשיים הללו והחשיפה והמודעות למה שקרה ולמה שיכולתי להשיג בחיים. אבל כל זה לא נכון!! את עברת תקופה ארוכה של טיפול. והגיע שלב של היכרות עם מה שניסית להדחיק כל כך- נחשפת לקושי ענק של מה הפסדת. ומה היה במקום- הרס וחורבן מההורים ועוד... זה קושי ענק כשמודעים לאובדן הזה של ה"אני" בתוך הפגיעה... לסבל הנורא... ולנפש המיוסרת... אבל עם כל זאת- אף אחד לא חושב שהטיפול הוא דבר קל!! שיקום זה דבר הכי קשה בעולם!! אבל זה הדרך הבטוחה להחלמה אמיתית- לפתוח את הפצעים העמוקים ושוטטי הדם. להסכים להסתכל עליהם ולהכיר בהם- ואז אחרי טיפול- תהיה רפואה ואושר עילאי. הכל קשה כל כך כי כולם בעצם התעלמו או מתעלמים או גם וגם. אבל זה קשה הרבה יותר כשאנו לא רוצים להביט בזה ובורחים כמו כולם מלהביט בכאב שרוצה הבנה וחיבוק. וכל זה הוא חלק מתהליך שהתחלת. ברור שיבוא קושי בתהליך - כנ"ל לבוחרת- זה דבר שפתאום מחליש ומאיים ואנו מרגישות שעדיף שלא היינו פותחות או מתמודדות עם זה מרוב שזה קשה כל כך. אבל נבין שזה בדיוק הפוך- ההדחקה איומה יותר מהכאב שאנו חוות באותם הרגעים שאנו חושפות את הכאב והקושי והבכי והשאלות וההכרה... מציאות- התחלת בכוחות איתניים לאפשר לך באמת מציאות אחרת- טובה יותר. (גם אם התכוונת בכינוייך- הלוואי והייתה לי כזו או שאת חיה מציאות מדומה... הגיע הזמן שתשני את המחשבה אצלך- עם אותם המילים!) מאחלת לך את המציאות הכי מושלמת ושטובה לך! מכל הלב- מתמודדת.

ריגשת אותי בתגובה הכל כך עמוקה שכתבת. ואכן לפני שבוע בערך כתבתי שיר שממחיש את מה שאני מרגישה. זה שיר שמתחיל בעבר וממשיך עד היום לתוך ההווה שלי. כך אני מרגישה ומן הסתם זה מאד עמוק וממקום מאד כואב ופצוע. מעבר לכך אין לי הרבה מילים, לא מצליחה כרגע להוציא יותר אבל מצרפת את השיר שעליו דיברתי. תודה על מילותיך הנבונות. שלך - מציאות אחרת ילדה של אף אחד אי שם בתוך הרחם נוצרה טעות, ילדה שלעולם לא תיזכה למשמעות. ילדה נטושה, ילדה לא קשורה, ילדה לא רצויה ולא אהובה. ילדה של אף אחד. אי שם בתוך בית נוצרה איוולת, ילדה שפלשו לתוכה עם זכוכית מגדלת. ילדה פרוצה, ילדה לא ראויה, ילדה לא חשובה ולא קרויה. ילדה של אף אחד. אי שם בתוך החיים נוצרה ילדה סמרטוט, ילדה שנועדה להיות כלי חסר ערך מחולל ונחות. ילדה שחיה בצל המוות, ילדה בלי ילדות, ילדה לא שייכת, ילדה שחייה סיוט. ילדה של אף אחד. אי שם בתוך הגהינום ניגדעו חייה של ילדה קלון, ילדה שלעולם לא תיזכה לחיים ומקום. ילדה גופה בתוך עטיפת סמרטוטים, ילדה מיותרת שליבה נופץ לרסיסים. ילדה של אף אחד.

יקירה טוב שאת כותבת ומשתפת אבל עדיין מדברייך אני מבינה המון מודעות והמון פחד לגעת באמת מפחדת מפחדת לגעת בורחת ועדיין מפחדת אך מנצחים את הפחד אך לא מפחדים לפחד? השדים ממילא קיימים כל הזמן, משוללים...מפחידים? ? מחזקת אותך יודעת שאת יכולה ויודעת לנצח איתך אידה

תודה רבה על התגובה התומכת והמעודדת. כן יש פחד עצום לגעת בדברים, אבל הרבה יותר מפחיד אותי להשאר לבד בגלל שנגעתי בהם. הלבד הוא הפחד הכי גדול שלי ואני עמוק עמוק בתוכו. עד היום ניסיוני בחיים האלה לימד אותי שכשנגעתי בדברים שהכי כאבו לי, נפגעתי הכי הרבה והכי נורא רק בגלל שנגעתי בהם. גם היום זה קורה. אני מנסה לגעת במה שכואב, לא מעיזה עד הסוף וגם במקום הזה שהוא לא עד הסוף, גם שם אני מטולטלת ועל סף של כמעט להשאר לבד עם הכל, זה קורה הרבה. זה משאיר אותי עוד יותר בתוך הפחד ועוד יותר לבד כשהלבד הוא בעצם הפחד ההכי גדול שלי. לא בטוחה שאני ברורה, אבל זה מה שאני יכולה כרגע. אנשים מפנטזים על ללכת להתבודד באי בודד עם ספר טוב..... בשבילי להיות לבד זה שווה ערך ללמות. אין לי את עצמי, אין אני ולבד אני כלום יותר גדול מכל דבר אחר, כי בלבד כל השדים יוצאים לחופש ומשתוללים...... שוב תודה רבה, שלך - מציאות אחרת

אין לי הרבה כוחות לכתוב עכשיו . זה לא משנה אם את מגדילה אותם או לא הם דוקרים והם שם וכן הפחד מעצים את הכל ...הפחד מחסה על כאב ענקי . ומממי האמת כואבת כמו שאני אומרת תמיד הפגיעה הייתה עברה השריטה כואבת וככל שמעמיקים ומבינים את גודל האבדות ואת גודל השריטה מבינים מי ואפה היית יכולה להיות , מבינים שאת הפגיעה הכי גדולה אנחנו עושות לעצמינו בגלל השריטה .....אז זה כואב ואז רוצים לעשות שינוי ...והשינוי מפחיד כי מרגע שמגלים שאין לנו רגל ואנחנו בכסא גלגלים פוחדים להגיע לקביים ועוד יותר לפרוטזות לאט לאט תקבלי את זה שאת בכסא ומידי פעם עושה נסיונות בקביים נופלת וקמה ועד הפרוטזות ...הכי חשוב בהצלחה ...אני כאן איתך חיבוק

צודקת בדבריך. הסריטות שמתגלות במקביל להעמקה לתוך ההתנהלות שלנו ובשבילי גם לתוך כאב הפגיעה, כואבות מאד ומטלטלות מאד, אבל כמו שכתבתי לאידה, בשבילי מעבר לזה יש את הכאב הגדול של הלבד התמידי והחד הענק להשאר לבד עם כל הגילויים האילו, מהסיבה הפשוטה, שאין לי מושג מה הגבול ואיפה הוא נמצא, עד כמה אפשר להעמיק ולחשוף ואיפה זה כבר מסוכן ועלול לגרום לכך שהלבד יתפוס את כל הבמה. מניסיוני, פעם אחת לב שווה ערך לתמיד לבד, ואני לא יכולה לעשות כלום כשהלבד הזה נושף לי בעורף.... אוהבת אותך ואיתך, תודה על החיבוק וחיבוק גם לך. שלך - מציאות אחרת