אולי טריגר........

אני מרגישה כמו כפפה משומשת. מרגישה מיצד אחד שלאורך כל חיי היה לי תפקיד מאד מוגדר אצל אנשים. הם הגדירו אותי, אני לא ידעתי אף פעם מה ההגדרה שלי ולאיזה נישה אני נכנסת או מתחברת להם. פשוט השתמשו בי ואחרי שסיימתי את התפקיד בעניהם, זרקו בלי למצמץ. פעם אחר פעם נישבר לי הלב, עד שהתנתקתי לגמרי פיזית ורגשית. לא יכולתי להכיל את הכאב. היום אני מחוברת רגשית ולפעמים כמו עכשיו מייחלת לימים שהייתי זומבי. לא הרגשתי כלום בימים האלו, הכל עבר לידי ואני הייתי חייה מתה ובעיקר מתה. לפחות הכאב לא פילח לי את הלב פעם אחר פעם. ואני עוד עובדת עכשיו על חיבור, וזה מוציא מימני את כל האנרגיות. זה מה שאני אמורה לעשות כדי להרגיש בן אדם, להיות אנושית, וזה רק הורג אותי יותר כל פעם מחדש. אני מנסה לעבוד על חיבור, והכל הוא בבחינת מובן מאליו אצל כולם, ואצלי זה כל כך קשה ואחר ובכלל לא מובן מאליו, שלא נאמר גם לא קיים בכלל. צריך ללמוד לייצר את החיבורים האילו לגוף, לנפש, לנשמה, למהות האותנטית שלי ולאפשר לו להיות. אני מרגישה שקשה לי להיות אותנטית בזה עד הסוף ומיצד שני האותנטיות היא הריפוי והתרופה לרגשות הכל כך קשים שמתחתיה. אני במין מבוי סתום, והכל בסופו של דבר מתנקז ללא שייכת ולא מובנת ולא חלק ובעיקר כל כך אחרת ושונה, וזה הכי כואב. מעבר לגהנום הזה, שהוא לא בחירה שליבכלל, נוספה עוד "מתנה" שמנתקת ושוברת את החיבור הכי אמיתי שלי לחיים ולהוויה שלי. הכל לוקה בחסר ובעצם איננו ברמות שמשתקות אותי. מציאות אחרת

מציאות יקרה! לפי מה שהבנתי בהתחלה את כותבת על ניצול ושימוש בך ועד כמה זה מעליב שמסיימים להשמש אז מעיפים וזה קשה וזה כואב כל פעם מחדש שנותנים אמון ואז זה מה שמקבלים.. ואת לא כפפה משומשת של אף אחד ולא מגיע לך להרגיש ככה את צריכה להרים את עצמך שאת שווה ושווה להיות איתך ומי שלא מעריך אז שלחי אותו לדרכו כפי שאמרת יש את האני האותנטי שמסתתר עמוק בפנים ולפעמים קשה לנו מידי להוריד את המסיכה ולגרד את הרגשות האמיתיים שמסתתרים מתחתיה כי זה כואב כי לא נעים לנו להודות שמנצלים אותנו אז אנחנו ממשיכות כרגיל ולא עוצרות את זה מייד כי אנחנו לא מספיק אותנטיות כי קשה במקום הזה צריך אומץ לכנות! וגם כוחות רבים הכנות, בסופו של דבר היא מנצחת בגדול אבל אני מבינה שזה מאוד קשה להגיע אליה גם לי צריך הרבה כוחות וזה לא הכי פשוט שבעולם ואת מאוד מובנת ושייכת פשוט לעיתים רחוקה מעצמך ומנותקת מקווה שנשמת ך שנדחקת הצידה בגלל אחרים תוכל לתפוס מקום ואז תרגישי הכי מחוברת שיש לחיים! שלך סמויה

תודה יקרה אבל כנראה שלא הסברתי את כוונתי נכון. אני הכי כנה שבעולם ושופכת ומוציאה את הקרביים שלי מהמקום הכי עמוק בתוכי מיתוך חיבור מיתוך ניסיון להיות הכי אותנטית שאפשר. ועל המקום הזה שהוא הכי חשוף והכי שביר, כואב ופגוע מגיעה הבעיטה. והיא מגיעה מהמקומות שנחוו הכי בטוחים ובמצבים הכי הזויים שיכולים להיות, עד כדי להרגיש שוב ושוב כמו כפפה משומשת שעוברת מיד ליד ונזרקת שוב ושוב. אני עובדת על חיבור לעצמי וזה זורק אותי כל פעם יותר רחוק. לא יכולה לסבול את עצמי, ומן הסתם ניראה שכל אילו שהכי "סבלו" אותי הם אילו שלא היו כנים. וזה קורה כל כך הרבה ואחד אחרי השני, שדי נמאס לי. כולם אותו הדבר..... רק יודעים לדבר בשפה גבוהה ומתחת הכל ריק ולא שייך.... וכן היות וכולם כאלו, כל מי ש"תמכו" בי עד היום, מן הסתם בשורה התחתונה מי שלא שייכת זאת אני. תודה שוב על המילים המחבקות. שלך - מציאות אחרת

מצטערת על ההרגשה החיים בחוסר שייכות תחושת הניתוק רגשות קשים חוסר אונים ציירי מבוך דמייני את הדרך החוצה מה המכשול מי שם בדרך עוזר מה המתנות שבדרך אך נראה הבחוץ שולחת חיבוק ויד שמלווה איתך אידה עו"ס MSW טיפול בנפגעות תקיפה מינית www.orhanefesh.co.il

תודה רבה על המילים המחבקות והיד המלווה. אנשים שעברו את מה שעברתי חווים בעצמם המון דברים שגם אני חווה ולהפך. כולם יכולים להבין על מה אני מדברת. בטיפול ועם מטפלים זה אחרת, שם צריכה להיות יותר כנות וחשיפה והפרטים גם אם לא ממש לעומק מבריחים בסופו של דבר את כולם. אין לי כוח להתמודד עם זה לבד. אין לי כוח לכל הבעיטות שהן עוד טראומה בפני עצמה בהרגשה שלי. והכי מכולם, אף אחד לא שאל אותי עם הגהנום הזה שעברתי הוא משהוא שאני יכולה להתמודד איתו או לא. כך או כך אני תקועה עם זה וזה לא משנה אם אני יכולה או לא. הכל עובדות, וזה קיים וישנו.... השרדות הוא משהו שנמאס לי מימנו ובגדול זה מה שאני יכולה וגם זה בקושי. החיים עוברים לידי. מרגישה זקנה, נולדתי זקנה ואני רק מזדקנת בלי להרגיש שום דבר מהחיים האלה. לא נועדתי לחיים אבל מישהו בחר להשאיר אותי כאן בעל כורחי..... שפכתי והלב שלי דופק חזק, ואני כמו בבועה של וואקום מכווצת ולא מרגישה כלוווווום. שלך - מציאות אחרת