מרגישה חרא

כבר כמה ימים שאני בדיכאון. רוצה לשרוף את כל הגברים ברחבי הארץ. לא רוצה לצאת לשום מקום. הרחקתי את עצמי מאנשים מיוזמתי. בא לי להרוג מישהו, נשבעת (לא מישהו מסויים, למרות שגם את זה כן). ואני אפילו לא יודעת למה אני כועסת. לא רק בגלל גברים. סתם כי הכל פשוט חרא-בלבן!

כל כך מבינה את מה שמרגיש לך , במיוחד את המשפט... ואני אפילו לא יודעת למה אני כועסת. מזה תקופה שלא מצליחה להבין מה בדיוק מכעיס מה בדיוק מעצבן איך התגובות הפיזיות והנפשיות הכל כך קיצוניות קשורות לפגיעה אפשר להיות יחד? סוג של הקלה , לא?