משהו שכתבתי מכאב, עצב...ואני רוצה לשתף

אני, בשנות ה20+ שלי, לפני שנה וקצת עברתי תקיפה מינית. כתבתי "היא"- כי קשה לי, למרות שאני בטיפול כמה חודשים, אני עכשיו רוצה לברוח, בכיתי כל כך הרבה כל התקופה מאז, אני מעדיפה לומר שזה קרה ל-היא... היא בורחת מלב שבור כמו שהייתה רוצה לברוח מאונס. היא מרגישה שהמגע גם אם הוא רק חיבוק ונשיקה דומה לזה שהיא חוותה וכה רוצה לשכוח. היא מרגישה שהתקשורת צריכה להיות נחוצה לבחור שמכירה ואם היא לא, ניצלו אותה. כי בטח כל החיבור שהציג לה, התמקד בחיבור לצורת גופה, כאילו נפשה שקופה ואישיותה נסתרת, למרות שהיא פתוחה ואמיתית. היא מרגישה שכה פוחדת להזכר ולכאוב באותה עוצמה לאחר המקרה וכשהוא צף, היא גם חושבת ובטוחה שזה לא מגיע לה, כי היא טובה. למזלה, היא נזכרת באקס שלימד אותה להעריך עצמה, לפני האונס היא למדה שאפשר לראות את פנימיותה. היא בוכה הרבה, גם ההורים שלה, הם בכלל לא מתכוונים להבין אותה, הם מתערבים יותר מדי בקשרים שלה עם בחורים או חברות, שיפוטיים לגבי כל מה שהיא ובחירותיה ומתעלמים מהכאב שלה והם בכלל גם לא יודעים ולא ידעו מה הכאב הכי גדול שלה, והיא בוכה, היא מתעייפת וישנה הרבה כשיש לה זמן, לא תמיד בגלל הגוף, אלא בגלל הנפש, היא נפצעה באונס והיא בורחת מכל תחושה דומה. מה היא אשמה?? מה היא אשמה?? בסך הכל הייתה ילדה תמימה, מה היא לא עשתה, כמה היא ניסתה, אבל החוק לא שומע לליבה והיא בוכה. היא לא יודעת למה, אבל כל כך רוצה לצרוח את מה שמרגישה, אנסו אותי, דפקו אותי, הכאיבו לי, אני פצועה! אלוקים, בבקשה תחזיר לו נקמה, תפצע אותו בחזרה, או שתיקח מכאן לעולמים. היא לא נרגעת, רק מדחיקה, כואב לה בכל פינה רק שמא זה יתפוצץ שוב באותה עוצמה, כ"כ רוצה להאמין שזה יכול להימחק, שלא רק אפשר להתרחק, שזה יכול להיעלם ולא רק שזמנית אפשר להתעלם. בלילה חשוך, ביער סבוך, ליד ביתה, ילדה תמימה עם לב שלם, בלילה חשוך, בפחד, בקיפאון, בבילבול, בניתוק, בדמעה, בביעות, בתקווה שישים לב לכאב שלה ולחוסר רצונה, באין אונים, בלבדה, במכונית שלא שלה, איש רשע, שהיא רוצה שהוא ימות, אנס ופצע את ליבה ותמימותה.

הי, אני שולחת לך שיר שמסתדר לי בהקשר הזה, בבקשה: http://www.youtube.com/watch?v=6l5AEqjICes&feature=related

אני מניחה שאת מתכוונת שאנחנו באותה סירה? (בהקשר ללינק ששלחת לי). זה עצוב ומפליא אותי גם יחד לגלות שהרגשות שלנו כ"כ דומים. אני קוראת דברים שרשמו כאן ומתחברת, יותר מדי. לפעמים קצת מרגישה כאילו כלום, אפשר להדחיק, ולפעמים הקושי מציף, דוחה, כואב עד שהדמעות זולגות. ואנשים בחוץ, באמת לא יבינו אפעם, אני לא מאחלת להם גם שיבינו זאת כמו שאנחנו מבינות. אבל כשזה מציף, זה פשוט נורא.

מצטערת כל כך הרבה כאב ופחד אני שמחה לשמוע שאת בטיפול לאט לאט מטפלת בפצעים המדממים וכן זה כל כך קשה תודה ששיתפת במה שכתבת מוזמנת להיות חלק מהפורם להמשיך לשתף בקצב שלך כאן בשבילך אידה עו"ס MSW טיפול בנפגעות תקיפה מנית

תאמיני לי אני יודע מה זה שהבן אדם שהכי היה אמור ללמד אותי על החיים זה החולרה הכי גדול שאפשר לדמיין. אל תפחדי להתמודד עם המצב. את שווה הרבה יותר ממה שאת מדמיינת ויש לך הרבה יותר כח ממה שאנשים חושבים- את צריכה לנסות 'בכח' כדי לראות שזה נכון. הפיצוי זה החיים הטובים שיהיו לך כשכבר תתחילי לצאת מזה. תלמדי את עצמך איך כן להאמין באנשים (לא כל הגברים רעים). את מבולבלת ואני זוכר את עצמי לפני 10 שנים כשרק התחלתי להבין מה קרה שהייתי אותו דבר. תצעדי צעד צעד. צעדים קטנים 'כל גבעה שנכבשה לא מוחזרת'. דברים שנראים לחברה שלנו טריווילים ובשבילי היו כמו תינוק שלומד ללכת. אל תפחדי וכל הזמן תגידי לעצמך- 'אני לא אשמה', אני לא אשמה' עד שתדעי שמה ששטפו לך את המח שאת לכלוך לא נכון. תגידי לעצמך שזה לא נכון ואת יכולה הרבה יותר. צעדים קטנים קדימה בלי לשים על מי שצוחק עליך. בסוף החשבון שלהם יגיע. יש הרבה אנשים בארץ שאין להם כלום והם מחפשים על מי לצחוק. מתי שאת תהיי טובה, עם עבודה טובה שתצליחי, עם בית משלך כל מי שצחק עליך יבוא על ארבע שתשימי עליו. ואז יגיע יומם של הכלבים שצחקו עליך שאת לא תשימי עליהם. תזכרי את כל מי שצחק עליך- כי היום של הכלבים בא יבוא!!. אצלי הוא מתחיל לבוא שאבא שלי מתחנן שאשים עליו וזה לא יקרה גם אם אני אמות!. תהיי חזקה. 'גבעה שנכבשה לא מוחזרת'