הפגיעה הזאת היא כמו קונדסון.... אולי טריגר

אני עובדת כל כך קשה על לשים את הפגיעה הזאת לידי, שהיא לא תשלוט בי אלא שאני אשלוט בה, אבל איך שוא זה מרגיש שזה לא נועד להיות. זה פשוט לא יציב ולא מחזיק מעמד. עובדים ועובדים, משקיעים, מתאמצים ובשניה אחת הכל מתמוטט והכאב משתלט על כל חלקה טובה והוא תמיד תמיד מנצח. הפגיעה הזאת כל כך ערמומית, כמו קונדסון, תחמנית ומהתלת בי כמו שצריך ובשורה התחתונה אני תמיד החוליה החלשה, תמיד מתמוטטת וחוזרת שמונה מאות צעדים אחורה, אחרי צעד אחד קדימה שעלה לי בדם. בקיצור, הכל התפוצץ מחדש כמו רימון ואין לי מילים להסביר, רק שאני כבר לא יודעת איפה לגעת ובמה להתחיל כדי להרים את עצמי בחזרה, וכל כך לבד עם הכל, ובעיקר כי המטפלת לא מבינה למה לי להזכיר ולדבר על העבר, עדיף להתעסק עם ההווה. וזה אולי נכון אבל מה עושים כשהעבר הזה והפגיעה הזאת חונקים אותי ומשתקים ומקבעים בתוך חושך אחד גדול, ומיתוך המקום הזה מפסיקים לראות ולא מצליחים לפעמים לראות שום דבר אחר. כלום לא מתגבר על הכאב הזה..... והאמת היא שנימאס לי מלהיות במלחמה מתמדת על כל נשימה ועל כל ניסיון להרגיש חייה..... סליחה שהורסת את שמחת החג, ואישית, לא מבינה מה זה להיות שמחה וברור שלהרגיש את זה ענק עלי. סליחה, מציאות אחרת

הפגיעה שבה להציף וזה לא נשלט מדוע המטפלת לא מבינה את הצורך הזה שעולה, שוב? לעיתים זה נחבא ולעיתים זה בא וכשזה בא היא צריכה לתמוך בך ולא להשאיר אותך לבד. מה זאת אומרת, למה לך להזכיר את העבר? אם הפצע שם, צריך ללכת לשם שוב ושוב ושוב עד שזה יתרפא והמטפלת שלך אמורה ללכת איתך , לשם שוב ושוב ושוב בלי להתעצל!!!!!!!!!!!! הרי איך תתעסקי עם ההווה אם העבר ככ מדמם? מוזר לי שהמטפלת אומרת כך באמת שאיני מבינה. ואת יודעת מה? זה לא רק שהיא אומרת את מרגישה ככ לבד בתהליך שלך בזמן שאת בטיפול וזה דיי כואב ולא אמור להיות ככה אני מאחלת לך שתמצא לך התמיכה הראויה והמתאימה לכאב ולפגיעה שלך כי מגיע לך ואל תתפשרי על פחות! סמויה

אני נמצאת כרגע בתוך תהליך נוסף של סדננאות שהוא מעבר לטיפול והתהליך הזה מאד אינטנסיבי ועמוק. התחלתי בו רק אתמול והוא ימשך ארבעה שבועות רצופים. תהליך מציף מאד שדורש עבודה יום יומית כי זה טיבעו של התהליך. בלי שום קשר, מן הסתם טיפול גם מצריך עבודה כזאת. בטיפול האחרון עדיין לא הייתי מוצפת כל כך כמו עכשיו ובאיזה שהוא שלב המטפלת אמרה לי שלאור העובדה שכבר שחזרתי את כל הפגיעה, היא חושבת שמוטב לעבוד על ההווה ושאני מדברת בדרך כלל רק על העבר. ועכשיו שוב התפוצצה כל הפגיעה והכל עולה על גדותיו. לאור האמירה הזאת שלה אני לא יודעת איך לדבר איתה כדי להעזר בה במקום שבו אני זקוקה לעזרה כי הוא בעצם בעבר והיא רוצה הווה. גם ככה אני לא ממש נותנת לה להתקרב, ולאור המשפט הזה שלה בתחושה שלי לא נכון לדבר איתה על מה שכל כך כואב לי, ואם זה כך אז על מה כן? ואם אי אפשר לדבר על מה שאני רוצה כי זה לא נראה לה, משהו לא תקין בעיני, כי הטיפול הוא שלי ואמור להתבסס על הצרכים שלי. וההזוי הוא שאני מנסה ללמוד לזהות מה אני רוצה ומה אני צריכה ולפעול בכיוון וזה ממש קשה לי ולאור מה שהיא אמרה זה גם מטרגר אותי כי גם בפגיעה בעצם לא יכולתי אף פעם לתת ביטוי לצרכים ולרצונת שלי, בתהליך שאני עוברת עכשיו מחוץ לטיפול, המטרה היא להגיע למקום של ללמוד לזהות מה אני צריכה ומה אני רוצה, ועכשיו אני יודעת מה אני צריכה ואני מרגישה שצריכה לפרק את הכאב הזה על כל הפגיעה שהתפוצצה שוב, והפעם המטפלת לא נותנת לי להרגיש בטוח לעשות את זה. בעת הפגיעה לא לבטא את הצרכים והרצונות שלי היה הנורמל. אני רוצה לשנות את זה והפעם המטפלת היא הגורם המפריע. ובקיצור הסתבכתי וכבר לא יודעת איך יוצאים מיזה. כאילו עכשיו להלחם במטפלת או לרצות אותה ולהשאר תקועה? ואם אני תקועה גם עם המטפלת אז למה אני צריכה אותה או איזה עזרה היא נותנת לי? בקיצור נמאס לי..... הכל עקום. תודה על המילים החמות והאמפטיה וההבנה. שלך - מציאות אחרת

צר לי שאת שוב כ"כ עמוק בכאב. צר לי שדברים לא מסתדרים ואין מנוח ואין נחמה ואין מזור לכאב. שולחת לך תקווה, כי כל עוד יש תקווה, תמיד יש מוצא. ואסור להתייאש! ואני בטוחה שאת תימצאי את המטפלת הנכונה לך אם לא תתיאשי ותמשיכי לחפש. אסור להרים ידיים! נכון שאסור גם להתעלם מהכאב, כיון שאז הכל נשאר בפנים וזה כמו פצצה מתקתקת שנזקיה גדולים יותר. מוטב להתחבר לכאב ולא להתכחש לו ואם מישהו אומר לך לא להתחבר אליו - אל תקשיבי לו ןתמשיכי עם מה שנכון לך ועם מה שהאינסטינקטים שלך אומרים לך לעשות. מבינה מאד את תחושת חוסר היכולת לשמוח בחגים. גם עבורי החגים הם רק מקור לסבל ולבדידות. לפני כל חג אני נכנסת לדכאון ורק רוצה כבר להיות אחרי. כמו עכשיו לפני הפסח שממשמש ובא וכבר אני בהדחקה ולא רוצה לחשוב על החג ועל ערב החג כי אין משפחה לחגוג ולהיות איתה (משפחה מורחבת אני מתכוונת: הורים, סבים) וכואב לי על הילדה שאין לה תחושת חג ומשפחתיות ורק בדידות ועליבות שכזו. אני לא יודעת אם זה מנחם לדעת שיש עוד כאלה שמרגישים כמוך ואני לא יודעת אם זה נכון לומר שזו חצי נחמה, אבל בכ"ז תדעי שאת לא לבד בתחושות האלה שלך. שולחת לך המון חיבוקים ותקווה, אם זה עוזר..

אני חושבת שלגבי אני לא יודעת לשמוח בכלל. אין בי שמחת חיים למרות שבחרתי בחיים. ובחירה לחוד והרגשה לחוד, כי אמנם בחרתי לחיות אבל אני עדיין רק שורדת מיום ליום שלמחרת. אני חושבת שהרגשה של משפחתיות לא מוגדרת ע"י כמות האנשים שנמצאת לידך בחג אלא ע"י תחושת הקרבה והביחד, ותחושה של להרגיש שייכת. לפעמים מספיק בן אדם אחד קרוב לידך כדי להרגיש שיש לך עולם ומלואו ואת לא לבד, ולפעמים גם אם את מוקפת ב50 איש בני אותה משפחה את מרגישה לבד. כלומר כדי להרגיש תחושת משפחתיות צריך להרגיש מבפנים שאת שייכת וחלק, שאוהבים אותך ושאת רצויה. כמות האנשים לא משנה, אלא המסר שאת מעבירה לילדה. אם תעבירי לה מסר שאמנם המשפחה קטנה אבל זה כל מה שצריך כדי להיות משפחה היא לא תרגיש שום חסך. באשר אלי, לא מתכוונת לחפש מטפלת אחרת, כי כולם אותו הדבר בעיני. וכל מה שקורה לי איתה יקרה לי גם עם כל אחת אחרת כי אני לא מאפשרת לה להתקרב בגלל שכשנתתי להתקרב זה היה בעוכרי בסוף. אם אני אמשיך להרגיש לבד כמו עכשיו אני אשקול לעזוב את הטיפול ולהפסיק את הכל כי עדיף להרגיש לבד ולהיות בלי מטפלת מאשר להרגיש לבד וגם לשלם על זה למטפלת.... תודה על החיבוקים והמילים החמות, ושולחת גם לך המון חיבוקים. שלך - מציאות אחרת

אז רק שאני אוהבת אותך מכל הלב .....וכל הכבוד על הכל .

תודה על החיזוקים והמילים החמות. תודה על ההערכה למרות שאני לא מזהה עכשיו סיבה לזה, לא עשיתי כלום חוץ מליפול, שוב כמו תמיד... וגם אני אוהבת אותך בכל ליבי. חיבוקים אוהבים מכל הלב, שלך - מציאות אחרת

הימים ימים קשים מלחמה ומאבק ואת לא מתרת... ממשיכה וגם םונה לעזרה נוספת- עוד סדנא אינטנסיבית. לא פשוט וגם המאמץ והאומץ לא מובן מאליו!!! ועם המטפלת צריך להמשיך ולשתף ברגשותייך אני בטוחה שהשיתוף רק יעשה טוב. מחזקת אותך סומכת על הכוחות והיכולות שלך ממקווה ומאחלת לך את שמחת החג עם כל הקשי אל תוותרי עליו! איתך אידה עו"ס MSW טיפול בהפגעות תקיפה מינית

תודה על המילים החמות ובעיקר על האימון שלך בי, בכוחות וביכולות שלי. ואכן אני עובדת ממש ממש קשה עכשיו על להסתכל פנימה ולבדוק עם עצמי מה אני רוצה ומה אני צריכה. אחד הדברים שאליו רציתי להגיע הוא לכעס, וניראה לי שהפעם זה התפוצץ בתוכי חזק מתמיד וכעס הוא כנראה רגש מאד מאד כואב, לפחות זה מה שאני מרגישה כרגע מול כל הזוועות שעברתי, ובעיקר על כך שאין תעודת הסמכה להורות וכל אחד יכול להיות הורה, זה רק עניין טכני של ליצור הריון ולהביא את החיים לעולם, אבל לגדל ילד זה הרבה יותר מורכב מיזה ואין שום גורם שאוסר על הבאת ילדים לעולם ובוחן מי האדם שמבקש להיות הורה, אם הוא כשיר לכך או לא. מן הסתם ילדים משלמים על כך מחיר כבד וילדים חסרי אונים מול מצבים כאלה ואפילו לא מסוגלים להגיד שרע להם כי מן הסתם זה יעשה להם עוד יותר נזק. הזוי אבל עובדה. אנשים כמו אילו שגידלו אותי לא היו צריכים להביא ילדים לעולם כי בשונה מלרצוח בן אדם ולקבור אותו אחר כך, אותי הם רצחו אבל השאירו בחיים כדי להרגיש את המוות הזה מבפנים בעודי חיה, וזה יותר גרוע מלמות באמת, כי כשמתים כבר לא מרגישים שום כאב ושום דבר. אצלי זה שנים רבות של ניתוק רגשי מלא כי לא יכולתי לשאת את הכאב, וכשכבר התחברתי לרגש, זה אומר שנים של להרגיש את המוות כדבר היחידי שחי בתוכי, וזה פשוט הזוי..... שוב תודה רבה שאת כאן איתי ועם כולן. שיהיה חג שמח, שלך - מצאות אחרת