להזדכות על הציוד

אפשר לחיות כזומבי אבל לא כשרמות הכאב בלתי נסבלות וכן-ניסיתי את כל הטיפולים את כל השיקויים את כל הקסמים- לא מצליחה להיות בשום מקום זה רק מעטפה, זה רק גוף לא יותר. החיים משפילים אותי ורוצים להראות לי כל הזמן למה הם עוד מסוגלים ואני לא עומדת בזה יותר, אני מזמן הנפתי דגל לבן ניצחתם אותי. אין שום סיבה לחיות חיים לא ראויים אחרי שמנסים כל כך הרבה ושוב ושוב ושוב וזה הכל סתם והתוקף כל הזמן לובש ופושט צורה ומתגלם בכל אחד. ניצחת ובגדול, אני הפסדתי במערכה מההתחלה. ונותרתי רק בשביל הסקרנות מה יקרה הלאה ועכשיו אני כבר יודעת את התשובה ומפה שום דבר לא ישתנה. והכאב שלי הוא לא רק אישי הוא גם ערכי איך רשע וטוב לו איך איך איך ובעולם כזה אני לא מוכנה לחיות, ובעצם לא חייתי אז למה לרמות את עצמי ולא להשוות את הגוף לנפש- לשים אותם באותו מקום של סוף? הגוף שלי הוא רק מס שאני משלמת לסביבה שמעדיפה אותי חיה בתוך הסרט שלהם, אני סתם סטטיסטית אבל חלק מהנוף, מההרגל שלהם, אין לי קיום, ולגוף שלי אף פעם ממילא לא היתה שייכות אלי, הגוף שלי הוא שלהם, של כל האחרים, הוא סתם עדות של קיום אבל אין לי בעלות עליו יותר והוא הולך ומתרחק ממני יותר ויותר, ולכן אני צריכה לסלק רק אותו כי הנשמה כבר איננה מזמן, ואין לי שייכות יותר גם למה שמסביב לגוף לכל מה שנקרא עולם ואנשים.

נשימה חזקה, קחי אחת עמוקה, אני בטוחה שאת מרגישה אבודה, אל תתייאשי. אני מבינה את הכאב, התיסכול והייאוש. אל תתני להם להביס אותך. את חזקה. את ראויה לחיים מלאים. יש עוד המון אנשים טובים שם בדרך. אל תתני לכמה חלאות חסרי נשמה לרסק אותך, את מעבר לזה. אני נאבקת, ויש עוד הרבה שנאבקים בשבילך, בשביל כל אחת שנפגעה, ורק ע"י זה שלא נשתוק, שנהיה חזקות לדבר, לספר, להציף, ולחיות, ננצח. אל תתייאשי מתוקה, אני יודעת שכואב לך, אני יודעת שאת לא מאמינה, לא רוצה, קומי! אנחנו פה בשבילך, בכל דבר, בכל עניין. לחזק את ידייך, להיות איתך ברגעים הקשים. את תעברי את זה, כמה שהדרך היא לא פשוטה. אני הוטרדתי ונאנסתי, בגיל העשרה, ואני יכולה לומר לך שניצחתי. אותו, את החיים. יצרתי יש מאין. נלחמתי על חיי, לא אמרתי שלא היו קשיים, שלא עברתי ימים קשים. אני רוצה שתדעי שאפשר, שיש דרך, שלא הכל שחור, את יכולה. אני כ"כ רוצה להעביר לך את המסר הזה. תהפכי את הנשימה שלך לנשימה חזקה, קבועה, מנצחת. אף אחד לא יגרום לך להסתלק מכאן בלי להשאיר את החותם שלך. אני כאן בשבילך. אמא

את מדברת על כאב כל כך קיומי וכל כך תהומי, ואת גם כמו מדברת מגרוני ואני יודעת בדיוק על מה את מדברת, מתנדנדת בעצמי בין כאן ללחדול. ובכל זאת עד כמה שהכאב על שגזלו מאיתנו את הגוף ואת הבלעדיות עליו, את השליטה עליו והשייכות אליו שכן הוא מחולל ובזוי, עם כל זה הדבר האחד שאני יכולה להגיד לך הוא שבעצם זה שאת כאן ואת מדברת על הדברים, בזכות השיתוף והדיבור את מחזירה לעצמך את השליטה על הגוף שלך. שתיקה לנצח היא וויתור סופי על הגוף והנשמה, כל עוד אנחנו מדברות אנחנו בעצם אומרות שהגוף שלנו לא הפקר ואנחנו מוציאות מחושך לאור את כל הזוועות שבוצעו בנו על מנת שידעו שאנחנו חושפות אותם ואת מעשיהם ולא שותקות יותר, לא מקבלות את הכל בהכנעה, ובלי להלחם על מה ששייך לנו בזכות ולא בחסד. השתלטו לך על הגוף ובזה שאת מדברת את מחזירה לעצמך את השליטה עליו, אל תוותרי ואל תתני להם להשתלט לך גם על המוות... שלך ואיתך - מציאות אחרת

תודה על התגובות החמות והרחבות והכנות וההשקעה שאפילו מתוך המצוקה שלכן אתן מסוגלות להושיט יד. אני עדיין לא השתכנעתי למה להשאר. אני לא צריכה יותר אתגרים, אני כיליתי את כוחותי באתגרים, אני מאוד עייפה ולא רואה טעם לגייס כוחות אפילו לא לחיים- אלא להצגה של החיים. נמאס לי להופיע על במות של אחרים מה הטעם לעזאזל?? למה אני לא יכולה להרפות ועדיין להיות למה אני כל החיים צריכה להיות מגוייסת ולכן לפעול על אוטומט רק בעבור אחרים? למה אני לא יכולה פשוט להיות בלי להלחם?? כי אין על מי ליפול, מי שיש לו פריבילגיה להרפות יכול לסמוך שמישהו יאסוף אותו ולי לא היה ואין ולא יהיה אחד כזה. אם אני ארפה זה יהיה הסוף שלי ואני מכירה כ"כ טוב את עצמי. אם אני ארפה אני אשתגע ואני מעדיפה למות ולא להשתגע. אני מעדיפה למות בכבוד, בלי להותיר אחרי חובות, אחריות בלי להשאיר פירורים. וזה כ"כ מצחיק שדווקא אנחנו נשים שעברו את הטראומה הכי איומה שיכולה להיות- 'זכו' הרבה פעמים לגדול במשפחות שלא נתנו שום תמיכה ושום משענת ואפילו סיייעו למה שהתרחש להתרחש. בגלל זו הפגיעה הכי איומה שיכולה להיות כי אין שום משענת, אין אף פעם על מי באמת לסמוך, את לבד לבד לבד לבד לבד כ"כ לבד עם המצוקה הכי ענקית וזוועתית שיכולה להיות שצריכה הכי הרבה תמיכה. אני לא יכולה יותר עם חוסר האמון הזה, עם הפחד הזה עם ההפיכה שלי ללא אדם, עם החזרתיות הזו של הארועים מהעבר בהווה כמו איזה עונש מהמיתולוגיה היוונית. די די. כמה ארורים יכולים להיות החיים למי אפשר לזעוק למי?

מוזמנת להיות חלק חלק מפורום שיודע ומבין את מה שאת מרגישה ועם זאת לקבל תקווה להדליק אור בחשכה מצטערת שכך את מרגישה אני בטוחה שיש עוד תקווה ועוד נסיון בטיפול אחר שאפשר לנסות להתחבר לעוד בנות לצאת מהלבד לבד שמכבה את כל האורות את זאת שמחליטה את זו שיכולה לומר לעצמך שמגיע לי מגיע לי חיים אחרים לומר ולאהוב את עצמך ולתת לעצמך צ'אנס נוסף אנחנו כאן בשבילך מקווה לראותך כאן איתך אידה עו"ס MSW נפגות תקיפה מינית