היום יום הולדתו של אבא שלי(זכרונו לא לברכה)טריגר

היום אבא שלי היה אמור להיות בן 77...כל שנה היינו חוגגות לו יום הולדת..אני והבנות היינו הולכות אליו והוא היה מחבק את הילדות..ואני הייתי קרועה בין גועל וקנאה...בין רצון לקבל ממנו פעם בחיים שלי חיבוק ובין הזכרונות של מה קרה כשכן היה מסכים לגעת בי. כל כך כועסת עליו בימים האחרונים..והזעם מתפרץ החוצה כלפי עצמי...בעוצמות שלא הכרתי עד עכשיו וזה מפחיד...נמאס לי דמעה

דמעה יקרה, כמה שאת בן אדם טוב, אין בך טיפת רוע, ככל שאני קוראת את הדברים שאת כותבת פה, אני נדהמת מחדש מנדיבות הלב שלך, ומהכוחות שלך... מבינה כמה עצב קיים בך, ואני חושבת עלייך, ועצובה יחד איתך, מכירה את הרגעים האלה, גם אחרי שנים שהייתי מדברת איתו, במקום את הפנים שלו הייתי רואה תמונות חולפות.... אוהבת אותך מקסימה שלי, תודה שהיית לצידי בשבוע הנורא שעברתי.... לא התאוששתי לגמרי, אבל מכריחה את עצמי.... שאבתי המון עידוד ממה שכתבת לי, דווקא בגלל הידיעה הזאת של כמה קשה לתת מעצמך כשלך בעצמך קשה. חיבוק ענקי......(((((((((((((((((((((דמעה)))))))))))))))))))))))) מליאור

תודה על המילים ותודה על החיבוק..אני כל כך זקוקה למילה טוה וחיבוק עכשיו דמעה

אני בשלב שכבר יותר זוכרת ויודעת, כועסת אבל יש בי משהו אחר, רגש מפחיד. רחמים, חמלה? וכן הגוף שמתקשח כשהם רוצים לחבק ולנשק את הבנות... ואותי זה "על החיים ועל המוות" אבל מבינה גם כמה מסובך לך. אוף זה היה יום מעייף. הלילה אשתדל לישון.

דמעה יקרה תאריכים קשים שמעוררים זכרונות כואבים....כעס שעולה ומציף.... ואך מתמודדים? כלפי מי מופנה הכעס? האם יש דרך להפנות את הכעס כלפי חוץ ...בצורה לא פוגעת? לא בך? לא באחר? האם יש דרך להביע...במילים? ציור? ספורט? שמרי על עצמך אידה

אידה היקרה אני לצערי יודעת להפנות כעס רק כלפי עצמי כי הרי אין סכנת נטישה עם אני כועסת על עצמי...אם אפנה כעס כלפי מישהו אחר מייד אנטש על ידו או על ידה...זה מסוכן מידי...משתדלת לשמור על עצמי אך לצערי לא ממש מצליח לי. דמעה

מחד חשת את הרצון לשיכות וקירבה אבהית אמיתית נטולת פניות ואינטרסים זדוניים מאידך גיסא אפשרת לבנותיך את החיבוק, החום ואהבה, את מה שבעצם נגזל ונעשק ממך. מצד 1 הגועל נפש ותחושת הקבס שהוא מעורר בך אינסטנקטיבית ובד בבד הכמיהה העזה לחוויה מתקנת....בעוד רוחו מפעפעת בקרבו...... מחד תחושה של קנאה על החיבוק והאהבה להם זוכות הבנות מאביך הפוגע, המתעתע... ויחד עם זאת לשמור על קשר וקירבה וזאת על מנת לא לחסוך מהבנות את דמות סבם. והכל מתערבל, מתערבב, מתעתע ומעורר אנדרלמוסיה. את אשה אמיצה מאד דמעה. תומכת ומחבקת שדה ניר

שדה ניר יקרה אני לא אמיצה..אני מתפוררת...מתנפצת...המסכות שלי כבר לא מחזיקות מעמד...תודה בכל זאת על תגובתך..היא חיממה את ליבי דמעה

מסכימה עם כל מה שכתבה ליאור את נשמה גדולה עם יכולת הכלה ונתינה גדולים. תני לעצמך קרדיט. ולגבי היחסים עם אביך. שומעת כל הזמן מעבר לכעס ולפגיעה גם את הכמיהה והגעגוע. אולי כי גם המגע המכאיב שהוא נגע בך היה הדבר היחיד שיכולת להאחז בו. והילדה הקטנה נשארת אסירת תודה. גם על המכות והעלבונות והאונס לפחות הם לא התעלמות. צר לי כל כך לקרוא את מה שעברת. צר לי על כל הילדות. הדברים שאתן כותבות פה ממחישים כל כך את התוצאות של התקיפה של הילדים והילדות את המחיר הנורא של הסוד והשקר ומעצימים את הצורך להאבק בכל מחיר באנשים האלו. בא לי להכנס לכל מקום ולהגיד גילוי עריות וניצול ואונס של ילדות הוא לא בשמיים הוא פה מעבר לדלת אולי אצל השכנים שלך? והאנשים מסתכלים ואומרים לא אצלנו! לא יכול להיות! האם לאחר מותם הם נענשים? מה דעתך? האם יש גן עדן וגהינום? בית משפט מלאכים ושדים? מה את אומרת? ומה המחשבה על כך עושה לך?

לא יודעת לתת לעצמי קרדיט..זה חלק מבעיית ההתמודדות שלי...ובקשר להענשה לאחר המוות..אני מאמינה בגילגול נשמות ומאחלת לו שיחזור בתור אבן..שיתבשל בחום הקיץ..שיטבע בגשמי הסתיו ושיקפא ברוחות החורף...ככה לנצח נצחים....רק דבר אחד אני לא מבינה..למה אני בוכה בזמן שאני כותבת את זה?? דמעה