התמודדויות חדשות-ט

קשה לכתוב-אבל חייבת לשתף- עמוסה ברגשות- תמונות-זכרונות- חוזרת הביתה מבית הספר- רצה הביתה- כדי לקבל חיבוק- אהבה- במקום זה... דחיה -מאמא- לא רצתה לראות אותי- עוגיות ותה על השולחן-במקום אבא- היא לא היתה נוכחת- אף פעם! אף פעם לא שעלה אותי איך היה לי באותו יום- איך היה בבית הספר- וכל יום רצתי הביתה בציפיה שהפעם זה יהיה אחרת - לא היה- נשאר לי חלל ענק של כאב בפנים- כאב אין סופי- קשה לנשום- קשה לתפקד- ואני שונאת אותה ורוצה אותה בו-זמנית- מתי הכאב יגמר?- מתי אני אפסיק לרצות לרדוף אחרי אמא- שלא יהיה-ושאף פעם לא היתה?

ינשוף יקרה, מכירה מעצמי את כל התחושות שעליהן את מדברת ומזדהה מאד עם הכאב שלך. גם לי לא היה אף פעם לאן לחזור, הייתי דיירת לא רצויה בבית הורי ובעצם מעולם לא הייתי שייכת ולא היה לי בית, היו לי רק הרבה תפקידים ומחויבויות והמון חובות, שום זכויות ובעצם שום דבר. ושוב מניסיוני כי הורי באדמה כבר הרבה שנים ולצערי מעט מידי, זה היה צריך לקרות להם הרבה קודם. שוב מניסיוני אני יודעת שהציפיה הזאת שהם ישתנו ויאהבו אותנו, ויראו אותנו, ויחבקו אותנו, הכמיהה הזאת נישארת בנו כל עוד הם בחיים ונורא כואב שזה לא קורה. אחרי מותם נשארת האכזבה וכאב הכמיהה הופך להיות כאב של חסך והחמצה. ניתן לעבד את זה בטיפול, ובגדול אנחנו צריכות ללמוד לחבק ולאהוב את עצמנו בעצמינו כי אין הורים שיעשו זאת בשבילינו, ומי שאיתנו תמיד תמיד הוא רק אנחנו בעצמינו... מקווה שיהיה לך פחות כואב במהרה, ובעצם הכאב הזה הופך להיות חלק מאיתנו ומימי שאנחנו לכל החיים. שולחת לך חיבוק עוטף, שלך - מציאות אחרת

כל כך מוכר וכל כך כואב הצפייה לאמא שתחבק לאמא שתחכה לבת שלה האהבה שנאה הריחוק והקרבה זה צורך טבעי של ילד אמא לצערנו היא לא היתה אז והיא לא תהיה היום כמו שכתבת והכאב לא עוזב תמיד אומרים לגדל את עצמך להיות האמא של עצמך מאחלת לך שלא יכאב יותר אולי אף פעם לא נפסיק לרצות את אמא שולחת חיבוק

על המילים החמות- ההזדהות- זה באמת מקל לדעת שאני לא לבד עם כל זה- איהבת אותכן-

מצטערת שכל כך קשה שהבטן מתהפכת שוב ושוב מול כל הזכרונות מול המילה- הדמות אמא את שואלת שאלה קשה מתי אפסיק לרצות לרדוף אחרי אמא...שאף פעם לא הייתה... החלל גדול מדיי וזה כל כך כואב הצורך בדמות שתכיל תגן ותעטוף קיים תמיד... אך אני מאמינה שעם הזמן והעבודה הקשה שלך תוכלי להבין לקבל זה מה שהיא יכלה יכולה... תוכלי לבנות בתוכך את האמא את הדמות שתגן תכיל... אולי להפחית את הכאב ליבי איתך יקירה אידה עו"ס MSW נפגעות תקיפה מינית

כבר אמרו לך כולם שאי אפשר לוותר על הצורך הזה של לרצות את אמא לרצות חיבוק מאמא וגם מנסיון שלי כילדה עד שאמי התחתנה בשנית מעולם לא חסרה לי אהבת אמא אחרי נשואיה -הלכה לי לאיבוד אמא לא מצאתי אותה כי היא הפכה להיות אשתו של ושכחה שלפני כן היא היתה אמא של נדחקתי לגמרי לפינה נמחקתי כילדה קיבלתי תפקיד חדש עם המון כבוד להיות הרובוט שרק ממלא פקודות כל השאר לא לענין להכניס עכשיו רוצה לומר לך יפה שלי שלא רק אנחנו מייחלות ל-אמא יש כמונו עוד,,,,,,,,,,,,,,,, מי יודע כמה אז נכון שזה לא מנחם אבל אולי יותר קל לחשוב על עצמנו כנתון סטטיסטי מאשר לחשוב על מה שהפסדנו כי את מה שהפסדנו כבר אי אפשר להחזיר צריך להמשיך קדימה כדי להמשיך לחיות ולא רק לשרוד אוהבת אותך מותק חטולית

יודעת בדיוק ומבינה עד אין קץ את אשר העובר עלייך. לפני יומיים מלאו שנתיים למותה של אימי. ואני שבשנה האחרונה רואה וחווה מידי יום את הפלאשים האיומים האלה, ואני שבשנה האחרונה רואה יותר ויותר את חלקה הגדול במה שעבר עלי, ואני שבשנה האחרונה שמבינה שהיא את תפקידה הגדול ביותר כאמא והוא להגן עלי לא עשתה....ונתנה לו ולחבריו לפגוע בגופי הקטן ואני..... לאזכרה לא הלכתי, פשוט לא יכולתי ןמאז ביומיים האחרונים רק בוכה ובוכה וחשה מותשת ומובסת ועדיין רוצה את אמא

אני כל כך מבינה אותך, וכמו שכתבתי לינשוף, הכאב הזה הופך להיות אחרי מותם לכאב של חסך והחמצה. אני חושבת שקשה מאד להשלים ולקבל שלא זכנו לאהבת אם מכילה, מגינה ועוטפת. מבחינתי לא זכיתי לאהבת הורים בכלל, זכיתי לשינאת הורים בענק. ובכל זאת ולמרות שאבא שלי באדמה קרוב ל- 17 שנים ואמא שלי באדמה קרוב ל- 11 שנים, גם אני עדיין לא הצלחתי להשלים עם האין אהבה הזה ולחיות איתו בשלום ואני עדיין כמהה לאהבה הזו.... שלך - מציאות אחרת