מבולבל ולחוץ לי...

מרגישה שהעומס הרגשי עלי הזוי... לא יודעת מאיפה להתחיל להתמודד עם כל זה. הבן שלי עומד להתחתן בעוד שבוע. החינה הייתה שלשום. אין לי משפחה ולעומת זאת לבעלי משפחה גדולה. בחינה אף אחד מהם לא טרח אפילו להגיד מזל טוב, רק צחקו על התלבושות. בחתונה יהיו 500 מוזמנים, מיתוכם 2 קרובי משפחה שלי, והמשפחה של בעלי מתנכרת אלי, בתוך זה אני אמורה לשמוח, וכן אני מאד שמחה בשביל הילד אבל קשה לי עם היתר. ובאשר למשפחה, בעצם אף פעם לא הייתה לי משפחה רק מספיק אנשים שרצו לעשות הכל כדי להתעלל בי בכל דרך אפשרית, שום טיפת אהבה, קבלה, רק התפללו למותי מאז שאני זוכרת את עצמי וגם מימשו וכל הזמן הרגו אותי עוד קצת... בעצם לא רוצה את המשפחה הזאת ובכל זאת האין הזה כל כך כואב. בנוסף חסומה עם פיצוץ של החלק הכי קשה והזוי במה שעברתי, לא מסוגלת לדבר עליו, לא יכולה לחשוף אותו ומשתגעת מבפנים. בורחת לשינה וכמו שבוודאי מורגש מהכתיבה שלי, בורחת לניתוקים. מרגישה כל כך לבד עם הכל... והכל כל כך מבולבל. מציאות אחרת

יקרה.. קודם כל מזל-טוב ענקי לחתונת הבן! מאחלת לך המון שמחה ונחת! קראתי אותך גם בתגובתך אליי, למטה.. גמני מתחברת להרגשות שלך כפי שאת אליי. הרגשת הניכור והבדידות בתוך המשפחה. אפחד לא מתחבר אליי שם חוץ ממשפחתו של בעלי אבל הקשרים הם דיי זהירים וממש לא..! אני עושה הצגות בכל מקום. יש לי מסכות לכל אירוע. מזדהה גם עם החלקים שאת שומרת בסוד מפני משפחתך גם אני בדיוק אותו הדבר. משפחתי לא יודעת עליי כלום פרט לאיזה דודה שחשבתי שהיא חברה פעם וברגע של משבר גיליתי לה פה ושם מאז היא לא ארחיב... חבל שסיפרתי. מה חשבתי לעצמי, מטומטמת שכמותי שהיא תביא לי תישועה? רק צחוק עשיתי מעצמי. ולדעתי היא כבר סיפרה לחצי משפחה רק שלאפחד לא ממש אכפת! (אה, ולא סיפרו לאמא שלי כי היא באמת דואגים לה, לא לי) זהו, אז אני רואה שבהרבה מקרים של... יוצא שאנחנו המנודות בתוך המשפחה. לכן, אני מבינה את העומס והלחץ הרגשי שיש עלייך לפני החתונה מאוד לא פשוט! יש לך עזרה מקצועית? תמיכה? אני חושבת שזה ייקל עלייך אל תסחבי הכל לבד לא מגיע לך! ככל שהשנים חולפות הלחצים הולכים וגוברים ולא נעשה קל לסחוב לבד את התיק... אולי עם הגיל הכוחות פוחתים.. מקווה שיהיה שם מישהו לתמוך בך ולהכיל אותך. שולחת לך חיבוק ושוב, המון מזל-טוב!

תודה על האיחולים והמילים החמות. ממש ממש מזדהה איתך, ומרגישה שיש לנו הרבה במשותף, בעיקר האין משפחה והניכור מהמשפחה. היום ילדי כבר גדולים, אבל כשהיו קטנים הייתי צריכה להתמודד עם הכל לבד ולא היה מי שיעזור לי. האמת היא שהייתי מוותרת על המשפחה שיש לי שגם ככה היא מאד מאד קטנה, ומצד שני הלבד הזה במיוחד שמצד בעלי יש משפחה גדולה ומלוכדת שגם מקיאה אותי החוצה מתוכם, הלבד הזה נורא כואב. לגבייך, זה שסיפרת הוא צעד גדול ואמיץ כי אפילו ולמרות שלא קיבלת את התמיכה שרצית מהם, זה בטוח עשה להם משהו. יש הבדל בין לדעת על מה שקרה לבין לא לדעת. גם אם ניראה שאין התייחסות זה בטוח עושה להם משהו... לגבי טיפול, יש לי מטפלת, אבל אני לא מרגישה גב מימנה או שהיא מכילה ומבינה אותי. לא בטוח לי אצלה, וזה הרבה יותר בגללי מאשר בגללה כי אני לא מצליחה לסמוך עליה ואולי מרחיקה אותה. יחד עם זאת היא הייתה אמורה להיות זאת שמנסה להתקרב כי אנשים שניפגעו כמונו לא סומכים בקלות. בקיצור הסתבכתי עם הטיפול הזה ואחרי שניפגעתי כבר בטיפולים קודמים, הרבה יותר קשה לי להפתח ולסמוך, ומכאן שאני לבד עם הכל... שלך - מציאות אחרת

כשאמרתי למטפלת שאני מרגישה לבד, שלא בטוח לי ושאין לי גב מימנה היא אמרה שההתמודדות שלנו היא לבד, שתמיד ניהיה לבד כי כולם לבד ושהעבודה היא עצמית. בקיצור חנקה אותי. אני יודעת שהעבודה וההתמודדות היא בעצם שלנו לבד וזה גם מה שעשיתי לאורך כל הדרך. העניין הוא שהדברים שאיתנו אנחנו מתמודדות הם קשים ומפילים וכרגע אני בצניחה חופשית למטה ולא מרגישה שהיא איתי. כל זאת כשעוד לא הצלחתי לדבר על מה שהכי כואב כרגע. בנוסף אני יודעת שצריכה להוקיע את הכאב מיתוכי, והוצאתי כבר את הכל, חוץ מהדבר הזה, כי הוא יותר מידי הזוי, לא מסוגלת להעלות אותו, אפילו לחיות לא עושים דברים כאלה. והכאב אכן מתעתע בי ואוכל אותי מבפנים. אני מרגישה שצריכה לשבת שיבעה על כל הביזוי וההשפלה ועל כל החלקים שבי שהיו קיימים בי שנילקחו ולא קיימים יותר ולעולם לא יהיו יותר. וגם שיבעה ימים לא יספיקו.... לגבי המטפלת, אני עדיין לא משוכנעת שזה בגללה או בגללי, ואם זה בגללי זה יקרה לי עם כל מטפלת... פוחדת להזדקק לה יותר מידי, כי במוצהר היא מדגישה שהיא לא יכולה בהכרח להיות זמינה. פוחדת ליפול עוד יותר עמוק ולא להיות מסוגלת להרים את עצמי... ובאשר לנושא הזה, הוא כל כך משפיל ומבזה שלהוציא אותו מרגיש לי שמיד אחר כך אני צריכה להעלם כי במילא אף חד לא יהיה מסוגל להשאר לידי, גם לא אני. קראתי כבר המון סיפרי פגיעה ואף לא אחד מהם דיבר על דבר כזה הזוי, לכן או שלא קרה דבר כזה או שלא מדברים על זה... ומכאן מה אני צריכה לעשות? ובאשר לכינוי מציאות אחרת, המשמעות שלו היא שחייתי במציאות שאין לה שום חיבור או קשר למציאות נורמלית. תודה על החיבוק ושולחת לך בחזרה. שלך מציאות אחרת.

יוצא לי להכנס די מאוחר לאחרונה הבנתי מכל השרשור שקראתי שלא רק את זקוקה למטפלת תומכת בין הטיפולים למען האמת נראה לי שכל מטופלת היתה רוצה כזו מטפלת מסתבר שיש מטפלות שכן נענות ותומכות במטופלות שלהן וישנן כאלה שעובדות רק למען הכסף זו הרגשה מגעילה ומכעיסה להרגיש שאת רק מקור כספי ולא בן אדם שיש להתיחס אליו עם מעט רגישות נשמע כאלו שנפלת על אחת כזו שכל מה שמענין אותה זה הכסף לא יתכן שאת טועה עד כדי כך ולא מרגישה את היחס האמיתי שלה כלפייך יש לך מספיק נסיון -כושל לצערי הרב כדי להשוות התנהגות והתנהלות של מטפלת כלפייך , באמת שיש לך המון דברים בעומס בלתי ניתן לשליטה להתמודד איתם והכל ביחד אני חושבת שאולי אם תנסי לבדוק , מה הבעיה הכי חשובה שיש לך לפתור עכשיו -ותנסי לפתור אותה , ואז תעברי לבעיה שניה בתור,,,, כלומר -לא להלחם בכל החזיתות בבת אחת , אלה כל פעם עם בעיה אחרת בנפרד יהיה לך יותר קל ופחות לחוץ -תחשבי על זה אולי כך יהיה גם פחות מתח לקראת החתונה של הבן ותוכלי להנות בקשר לנידוי מהמשפחה -מבינה אותך מאוד מאוד כן, גם אני הייתי מנודה ממשפחת אבי הביולוגי לא שעשיתי להם משהו -חלילה , רק בגלל שהורי התגרשו אחי הלך לאבי ואני לאמי -אז פשוט הפכתי להיות הבת "שלה " לא חשוב , רוצה לומר לך שיש המון ביפורים כואבים על מצבים של נידוי במשפחה וכולם כואבים !!! איתך בכל מצב מתוקה מחבקת ברוך חטולית

מזל טוב לחתונת הבן ארוע משמח ומרגש מאוד ועם זאת המון בדידות בדברייך... כיצד מגיב בעלך? האם הוא מודע לכך? מדוע מאפשר זאת? הם לא חייבים לאהוב אותך אולם כן לכבד אותך!!! לכבד את בעלך! צר לי על תחושת הבלבול הלחץ תקופה קשה עוברת עלייך וניכרת מאוד הבדידות מדברייך אפילו במקום שצריך להיות בטוח- חדר הטיפול- מול המטפלת שלך.. את חשה לבד יקרה! אני מתרשמת ממך כאישה אינטליגנטית מנטלית ורגשית עם הרבה כוחות ויכולות...אך חסרת אמון ואני רוצה לבקש להמליץ לך לקחת החלטה לפחות לגבי הטיפול כי שם מתחיל השינוי... אם אין אמון בטיפול בטח לא יהיה בחוץ זה לא חייב לכך!!! דברי עם המטפלת שלך... מחזקת אותך אידה

תודה על האיחולים והמילים החמות. החתונה אכן אירוע מאד מרגש ושמח ואצלי כל זה מתערבב עם המון כאב ועצב. המשפחה של הבעל שלי לא מודעת לסיפור שלי אבל יודעת שהמשפחה השורשית שלי הקיאה אותי מתוכם, שיש לי אח אחד שמתפלל ומייחל למותי... במצב כזה כשהמשפחה שלי לא מכבדת אותי למה שהם יכבדו אותי? הבעל שלי מאד מוערך על ידם. הם מסיתים אותו נגדי והוא מסית אותם נגדי ובנוסף הוא עוד סיפור שלם של פגיעה מתמשכת שניגמר לפני שנה וחצי... לא ראויה לכבוד, למה שיכבדו אותי? אני לא מכבדת את עצמי למה שאחרים כן יכבדו? באשר לטיפול, המטפלת לא מודעת לאותם דברים שעליהם אני לא מצליחה לדבר אבל יודעת את כל היתר, כן העזתי להיחשף בפניה ולא מצליחה בנתיים יותר מיזה. אני מתנתקת בתוך הטיפול בגלל עוצמות הכאב ובגלל הפחד לא להחזיק מעמד, ולא מרגישה כאמור גב מימנה. לא מרגישה שהיא מרגישה אותי או שהיא רגישה אלי, לא מרגישה שום רגש מימנה, שום רגש במילים. אולי אני מרחיקה אותה אבל היא עצמה לא מנסה להראות לי שהיא רוצה להתקרב, ואם תוכן של משהו שמרגיש לי שיגרום לה עוד יותר להתרחק (כל אחד יתרחק לא רק היא), כשהיא כבר מרוחקת איך אני אמורה להרגיש בטוח לחשוף אותו? אני מבועתת מהרעיון, לא יכולה כבר להכיל את זה בתוכי וגם לא יכולה להוציא. ניסיתי כבר כמה פעמים, המילים נעתקות מפי, לא מצליחה... זה לא הולך בשום אופן והורג אותי מבפנים. אני יודעת שבעצם הכל בידיים שלי, כנראה שאין לי מספיק כוח להציל את עצמי... שוב מאד מודה לך, שלך - מציאות אחרת