קול דומיה
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
זעקה נשמעה אי שם נרצחה נשמה הושחטה חוללה ונותרתי אני עם גוף בלי נשמה ילדתי, שמענו זעקתך הרגשנו תפילותייך הזדעזענו מקול קריאתך אך לא היה בכוחונו להושיט את ידנו ואת נותרת בחושך האיום, שוב יודעת שהמוות מביט עלייך מצחקק תוך כדי מתפללת למות שגופי כבר לא יהיה שנשמתי תעלה מעלה אין בכוחה עוד לספוג גופי עייף ממלחמות חורבן הקרבת קורבנות למען אותו סיפוק זול הנמכר במחיר פסיעה קול דומיה אני מבקשת לחדול כל קול דומיה חלדו מלהתקיים קחו נשמתי והותירו אותי כגופה גופה ללא נשמה גופה ללא חיים גופה ללא קול שנים נחתמות ואני עדיין כאן מחלקת פרסים לכל אלו שהביסו אותי נותרתי מובסת בידכם מתקלפת ומותירה דממה שלא חודרת אל עולמכם צרחה אילמת זעקה ללא שם
ציפור נפשי יקרה, קראתי אותך ובכיתי על כמה שכל העולם הזה לא הוגן. הקול שלך נשמע והנבלה הזו תקבל את עונשה. את פה מוקפת אהבה ובכלל לא לבד (אני גם מנסה לומר את זה לעצמי). אני בעיקר נשארת בלי מילים מולך ומנסה לעטוף עד כמה שאפשר תכתבי בבקשה כל הזמן, תכתבי. אני אולי הולכת לפתוח הודעה למעלה ואז גם אתייחס לזה שוב. אתך ושוב אתך ושוב אתך.
המילים אומרות הכל... ובכל זאת מה שלומך? אך עוברים הימים? מי מלווה? מחזקת אידה
כן , אכן מילים קשות מילים שמתארות ומזכירות לכולן כאן מהו הכאב שזועק בדומיה ואיש אינו שומע ואיש אינו עוזר ואיש אינו מפסיק את הכאב איתך חומד
שבטח לא שמת לב , מתחת לפרסומת דימעה כתבה לך היא דואגת לך
ולא רק בתור ביטוי. באמת נושרות לי דמעות כשאני עונה לך עכשיו. כל כך כואבת את הכאב שלך. כל כך מורגש הוא, בין מילותייך. וגם כל כך מזדהה, ודרך המילים שלך שמרגישות לי כמעט כאילו יצאו מפי, אני כואבת את עצמי. חיבוק ענק, מכיל, אוהב, למרות שאיננו מכירות בכלל, למרות שרק אתמול נחתתי פה בפורום לראשונה, למרות שזה וירטואלי. חיבוק.
אתן כולכן מחבקות אותי אני יודעת זאת. ואני מפחדת שהחיבוק יגמר, ואני מרגישה כל כך בדמעות חנוקות כאלו שלא יורדות..מדי פעם מגיעות לאיזשהו מקום שכבר אינני מסוגלת להכילן.. הדממה הזו, הרועשת הזו, המכרסמת את גופי..... ולקום, לקום היום...להיות חייבת להמשיך, כי נגמר ה"חג", נגמרה החופשה...אחרי מה שקרה זו הייתה ממש כמו "חופשת מחלה", ופתאום היא נגמרה..כבר אין יותר אישור, וצריך לקום.. ואף אחד לא יודע שאני חוזרת פצועה..כל כך פצועה. מי מאמין לי שיש לי תקווה עוד? רק המשפט הזה מכרסם לי את הנשמה, כי למה עוד יש לי תקווה? למה אני לא מתייאשת? דיי...לאבד תקווה ולהבין שאני המפסידה עוד הרבה לפני שהבנתי מה זו תבוסה...למה אני לא מתייאשת מהתקווה..למה? מה זה שעוד יום אחד יכול להיות לי.....חיים. למה? לוותר....רק רוצה להגיע למצב הזה של הוויתור.... יש בו משהו שדומה למנוחה. תודה לכולכן...מיתר, חטולית, אחת...ואידה היקרה, שאני מרגישה את הרצון שלך שלא אתפרק...מרגישה מרגישה גם מכאן.... שלכן, ציפור
