אידה שלום.

פעם ראשונה שאני נפגשת עם הפורום הזה.רציתי לשאול אותך משהו. אני בת 33 אם לילדים ואחות במקצועי. כשהייתי בשירות לאומי עליתי על טרמפ שבמקום להסיע אותי לבי"ח,הסיע אותי ליער.שם חשבתי שזהו יומי האחרון עלי אדמה.ידעתי שלא אתן לו לאנוס אותי ואסכים למות על זה.בסופו של סיפור לא אפרט מידי רק אומר שיש לי טראומה ממה שעברתי,וקשה לי יותר עקב כך שלא שיתפתי אף אחד מהמשפחה כולל בעלי והורי,וגם בשום מחיר שבעולם-לא אשתפם בכך. מדי פעם אני נזכרת אבל לא סובלת מאיזה סיוטים מיוחדים.עולות לי אסוציאציות לפעמים מעניינים פשוטים בחיי היום יום. נורא שמחתי שישנו פורום שכזה ויש את מי לשתף. כבר הוקל לי ולו במעט. אחרי 15 שנה בטח אין כבר הרבה מה לעשות ,זאת ועוד שנשאתי כבר והבאתי ילדים לעולם,הלא כך?

לא מסכימה איתך תמיד יש מה לעשות אני מטפלת באונס בן 28 שנים טראומה שהולכת איתי כן גם לי יש ילדים זה לא אומר כי כשזה טופס אותך זה טופס

שמחה שמצאת אותנו ואת מוזמנת להיות חלק מהפורום, לשתף, לתמוך ולקבל תמיכה הכל בקצב שלך העיקר שתרגישי פחות לבד אני מצטערת על החויה הנוראית שעברת קשה מאוד לקבור טראומה שכזו מבלי שתבצבץ ואף תשתלט על חלקים רבים בחיינו, אם לא על כל כולם. אני מאמינה וגם יודעת שלא לא לשתף זה קשה מאוד כמעט בלתי אפשרי. אני ממליצה בחום לפנות לטיפול , להוריד מעצמך את כל המעמסה ורגשות הקשים, ולו במעט זה יעשה המון, עם הזמן תוכלי גם להחליט אם לשתף אנשים קרובים נוספים- אך זה תלוי רק בך. מקווה לראותך כאן איתנו מחזקת אידה