מסך או קיר שעוצר את החיים והנשימה

כך אני מרגישה כל הזמן. תקועה מול הקיר הזה. כאב עמוק תקוע בגרון וקשה כל כך לדבר על זה. אני בטיפול אבל מתוסכלת ממנו, מחוסר היכולת להרגיש, לספר, להשען ולבקש את מה שאני צריכה. אני קמה בבוקר עם כאב וכל יום מחדש קשה לי להוציא את עצמי מהמיטה ולהתחיל את היום. המועקה בפנים ענקית. לא יודעת מאיפה להתחיל לספר דברים שאני עצמי בקושי זוכרת. מבינה יותר ויותר שקשה לי להאמין שאוהבים אותי או שאני ראויה לאהבה כי החוויה שגדלתי בה היתה כל כך שונה. אמא שלי היתה מאוד מתוסכלת מהקשר עם אבא שלי והיה לה קשה כל הזמן. הוא ניצל אותה כלכלית ולא עזר לה בכלל לגדל אותנו ורק הכניס אותנו לחובות מתמשכים. המצוקה היתה קשה ואם היו לי בעיות למרות שתמיד היתי ילדה טובה ומופנמת שלא משתפת בקשיים, אולי כדי לחסוך מאמא שלי ולהוסיף לה עול. לא היתה לה יכולת להכיל ולתמוך כי היא היתה עסוקה במאבק ההשרדות שלה וגם כי ככה היא. פעם אחת סבלתי מהתנכלות של ילדות בשכונה. זה היה בערב שישי וחזרתי הביתה והן התקשרו והציקו בטלפון. אם אני זוכרת נכון אמא שלי נתנה לי סטירה וצעקה עלי על כך שאני מביאה את הצרות שלי הביתה. ואני היתי בעצמי במצוקה והיתי זקוקה לה. וכך זה היה תמיד. עם כל בקשת עזרה היא צועקת עלי איך אני מעיזה לבקש. לפני כמה שנים טובות ביקשתי עזרה לממן את הטיפול והיא שוב כעסה ואמרה לי שהיא משלמת את ביטוח הטוסטוס של אחי... מה אני אמורה להבין מזה? שהוא יותר חשוב? שהטיפול פחות חשוב? היום אני כמובן מבקשת מעט מאוד ועצמאית. אבל רגשות האשמה על כל בקשה הם עדין שם. כשהיתי בת 18 ואמא שלי החליטה להתגרש מאבא שלי- זה היה הטריגר שבגללו נזכרתי במה שהוא עשה לי כשהיתי ילדה. ושוב מתוך הרגשה שאולי זו הסיבה לגירושין. מדהים איך הם מצליחים להפיל עלי את כל האחריות על הפשלות שלהם. וכמובן ששנה וחצי אחר כך כשסיפרתי לאמא שלי על מה שהיה- מצד אחד היא לא האמינה ומצד שני שאלה אותי למה לא סיפרתי לה קודם- אולי זה היה מקל על החלטתה להתגרש... כלומר, הם רואים רק את עצמם ואת הצרכים שלהם. אפילו הפגיעה הנוראית משרתת אותה ואת הצורך שלה בלגיטימציה להשתחרר ממנו. כואב. לא התכוונתי לכתוב את זה אבל היתי חיבת לפרוק. זהו הסיפור שלי. חלקו לפחות. אני כבר לא כועסת על אמא שלי. אבל גם קשה לי לאהוב אותה. עם אבי אני לא בקשר למרות שהוא מחפש קשר. קשה לי להאמין שלמרות מה שעברתי אני עצמאית היום, חיה ופחות או יותר מתפקדת אם כי בקושי רב. אני מודה לאלוהים על מה שיש לי וחלק מהכוחות הם גם בזכות אמא שלי.. שנשאה את העול של גידול המשפחה. קשה לי שהאחים שלי היום במקום אחר. אחד מתחתן בקרוב. השני כבר נשוי. אין להם קשיי תפקוד כל כך גדולים. קשה לי שלפעמים המסר מהם ומהסביבה הוא- תמשיכי הלאה, למה את כל הזמן עסוקה בזה... אבל עמוק בתוכי אני יודעת שאין לי ברירה אלא לטפל בפגיעות האלה ולטחון אותם ולהעלות את השדים ממקום רבצם... למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? למה זה כל כך קשה וכואב כל יום? לא יודעת אם יש תשובות. אבל הדרך היחידה שלי לאסוף כוחות היא להסתכל על מה שיש לי, על נקודות האור בחיי ובתוכי ולקוות שיהיה יותר טוב... מאי

קראתי אותך ואני חייבת לומר לך כל הכבוד לך שאת הצלחת לבנות לך חיים עצמאיים. כל הכבוד לך שהחלטת להיות אחראית ולטפל בעצמך ובפגיעה ללא עזרת אימך ובכוחות עצמך. זה לא פשוט בכלל! להיכנס לטיפול ולממן אותו. טוב שהיית רגישה לעצמך בסביבה אטומה שלא התייחסה ועדיין לא מתיייחסת לצרכייך. אימך מעדיפה לממן את הביטוח של הטוסטוס של אחיך מאשר לעזור לך בטיפולים. אולי קשה לה לראות את צרכייך מתוך נסיון הכחשה והדחקה שלה ופשוט..לברוח מהתיק. הכי קל.. אם כך, התיק הוא כולו על כתפייך, יקירה ואת נושאת בעול. אבל את סוחבת באומץ בנחישות ובאחריות! שבת שלום, סמויה

סמויה יקרה תודה על העידוד. זה באמת לא פשוט להתמודד עם הכל לבד. ויש לציין שגם פרנסתי את עצמי לאורך שלוש שנות לימודים קשות ומתישות שגם הן עלו לא מעט. אני עדין משלמת חובות מהתקופה ההיא ולזכות אמי יאמר שהיא עזרה לי עם ירושה קטנה שקיבלה. מה שכואב זה ההתעלמות הרגשית, ההזנחה הרגשית, היתמות. הזכרונות האלה עולים ומציפים אותי ואני לא יודעת מה לעשות איתם. אני חושבת שהתחלתי להבין למה לא מצליחה ליצור מערכות יחסים טובות. אני פשוט לא יודעת מה זה לקבל אהבה ללא ניצול. אני מחפשת במקומות הלא נכונים או כמו שחברה שלי פעם אמרה "בזבל". ההתנערות של כל המשפחה ממני ומהסיפור שלי מכאיבה לי מאוד אבל אני פשוט מוותרת על כל ציפיה. זה מה שיש. אני לבד וזה כואב אבל לפחות אני כבר לא מחפשת מהם מה שלעולם לא יתנו לי... קל להם לחיות מציאות שקרית ונוחה. להגיד לי להמשיך הלאה כאילו אפשר לשכוח. גם האחים שלי לא טורחים לשאול אותי אם אני בסדר ומה קורה איתי. פשוט מתעלמים. אבל הבנתי שכנראה אין טעם לצפות. כעסתי ונעלבתי ועכשיו אני פשוט מקבלת את זה ככה ומחפשת תמיכה במקומות אחרים. הלואי והיה קצת יותר קל. ....................

את אומרת שקשה לך להרגיש ולספר דברים ואני מאוד מבינה את זה יש דברים שהם מעבר למילים שהמילים לא מספיקות כדי לבטא אותם וכשלא מצליחים לתת ביטוי לאותם הדברים הרבה פעמים קשה גם להתחבר לרגשות ניסית פעם להיעזר באמנות? האמנות מאפשרת להביע את אותם הדברים שלא ניתן לתת להם מילים בצבע, בקו, בקטם, בצורה מצויירת או מפוסלת הדימויים הרבה פעמים עוזרים מאוד לספר את הסיפור ודרכם בהמשך ניתן גם להתחבר לרגשות ולהגיע למילים ואני בטוחה שיש לך כל כך הרבה דברים לספר ולהרגיש סיפור חייך הקשה הבדידות הדחיה ההשפלה הכל נמצא בתוכך ומחכה לפרוץ החוצה את כותבת גם על הרבה כוחות ויכולות התמודדות שקיימים בך יש בך מודעות ומוכנות להשקיע ולטפל בעצמך אני בטוחה שתצליחי להגיע לכל מה שתרצי שחף

מאי יקרה אך שוברים את המסך הזה? אך פורצים אותו? מה הכלים שצריך? דמייני את המסך- קיר... דמייני מה צריך דמייני את את עושה זאת?! שוברת פורצת מתחילה לנשום..... כל כך הרבה כאב לבד אחריות שמועברת אלייך פגועה ולא מוגנת ממי שציפית שיהיה שם בשבילך אז.....וגם היום כל כך הרבה מגבלות...לתת לך...לראות אותך אולי המסך גם אצלם... מתוך כאב? פגיעה? קשיים...בעיות? למרות שאת יקרה, אהובה, ורצויה... המסך כבד ועבה כל כך ואת מנסה לפרוץ את שלהם...? אולי? מקווה שתוכלי לפרוץ את המסך בטיפול לדבר לשתף לבקש ולקבל את מה שאת זקוקה לו כל כך בהצלחה איתך אידה