ילדה אחת קטנה משהו שכתבתי

ילדה אחת קטנה רצתה לגעת בשמים אבל היא קטנה כל כך והשמים רחוקים מאוד וגבוהים חשבה הילדה אייך להגיע לשם ולגעת בהם, בגינה עמד עץ גבוה ואז היא החליטה לטפס עליו אולי תגיע טיפסה טיפסה והגיעה למעלה כמעט נוגעת אבל רק כמעט ירדה מהעץ וניסתה לטפס על סולם שעמד לא רחוק משם וגם לסולם נגמרו השלבים והשמים רחוקים כל כך הלכה הילדה וניסתה לחשוב אייך היא תגיע לגעת בשמים תוך כדי הליכתה היא רואה איש עם המון בלונים והיא ביקשה ממנו שיתן לה את כולם כי היא רוצה להגיע לשמים האיש הסתכל על הילדה המוזרה והוא נתן לה את כל הבלונים היא קשרה את עצמה אליהם והתחילה לעוף גבוה גבוה עם הרוח אבל שוב רק השמים התרחקו ממנה מאוכזבת ועייפה מכל הנסיונות לגעת בהם לקחה דף ניר לבן לקחה צבע כחול וציירה שמים ובאצבע אחת נגעה בהם ודמעה מלוחה זלגה על לחייה

כתבת בצורה אמיצה ומרגשת, מעניינת ומרתקת.אך עם כל התסכול יש במכתם לבך אף תקווה עצומה ופתרונות יצירתיים לגעת בשמיים ולממש את חלומך....... ובטוחני שעם יכולות וכוחות שכאלו עוד תגיעי רחוק. אוהבת. שדה ניר

ילדה יקרה ספרי לנו על עצמך מהם השמיים? מה הבלונים? והפתרון שמצאת.... לקרב את השמיים אלייך.... איתך אידה

ריגשת אותי מאוד אפשר לנגב לך את הדמעות ? חיבוק ענקקקקק יקירתי חטולה

הילדה שחיפשה לגעת בשמים כי שם לא ימצאו אותה ולא יגיעו אליה וכמה שינסו בכל מיני דרכים היא תהיה שם והם יהיו כאן רחוק ממנה הילדה הפגועה שבי שדמיינה לעצמה מקומות אחרים רחוקים אני זוכרת אותי כילדה שהייתי ממציאה סיפורים ומדמיינת עולמות אחרים והבלונים זאת אשליה כי הם מתפוצצים כמו החיים היום הילדה הקטנה הפחידה אותי,ישבנו באוטובוס חזרה מהעבודה עבדנו בוקר בגלל שהיום ערב יום השואה,ישב לידינו בחור עם אקדח והוא נרדם וגל הקטנה רצתה לחטוף לו את האקדח ולירות לעצמה כדור בראש והיא הסתכלה על האקדח והיא הסתכלה עליו והושיטה יד לכיוון הוא היה ישן הראש שלו מושען על החלון הרגשנו אייך דפיקות הלב מואצות ואייך כל האנדרנלין עולה בכל הגוף ובעיני רוחינו ראינו כבר את היריה והשקט שאחרי אבל רק ראינו לא ביצענו ירדנו רועדות מהאטובוס רק מעצם המחשבה המצמררת הזאת מה יהיה בפעם הבאה תהיה יריה או לא ועוד משהו סליחה שאני כותבת הכל בשירשור הזה ולא פותחת הודעה חדשה תמיד ביום השואה אני שואלת את עצמי אם אבא שלי זה שפגע בי מינית לא היה עובר את הזוועות האלה אולי הוא היה אבא נורמלי? אולי עיוותו לו את הנפש, ביום הזה אני אוהבת ושונאת אותו שאני חושבת עליו שם בתופת הזאת בלי אף אחד נתון לגורלו מאבד את כל היקר לו תמיד שאני רואה את המספר חרוט לו על היד כתזכורת אני כואבת עליו

היי מתוקה גם לסבי וסבתי היה חרוט על ידם מספר אני זוכרת אותם כאנשים מאוד טובים אפילו כדמות מפתח בחיי את סבי האחר לא הכרתי כי הגרמנים ירו בו מול העיניים של אבי שהיה ילד קטן , רוצה לומר לך , שאבי מעולם לא היה אדם רגוע , תמיד היה משהו בהתנהגות שלו שהביע אדם נרדף, לצערי זה לא השתנה עד היום ושדווקא היום יש לו יומולדת למרות שהוא לא חי בארץ , הייתי רוצה לדעת מה מסתובב לו בראש ביום כזה ,כנראה שגם לעולם לא אדע כי הוא מעולם לא רצה לדבר על השואה הפרטית שלו , אני שמחה שלא עשית מעשה פזיז ,ולגבי אביך , את חושבת שהוא יודע מה פרוש נורמלי במושגים שלנו ? אני בספק יקירתי שולחת לך המון חיבוקים שיגנו עליך יפתי חטולה

הרבה פעמים אני שומעת....לא רוצים להבין את מי שפגע.... שאין תירוץ ואין מחילה לעיתם אני גם שומעת את מי רוצה להבין???למה? ואת מי שקשה לו לדעת.... אין ספק שמי שעבר את השואה עבר טרומה קשה ביותר! טראומה של זוועות, חיים בשבי, ברעב, מחלות, התעללות, אונס, עבודה קשה... חוסר אונים של שנים... טראומה שהשפיעה ומשפיעה כל רגע על חייו וגם של חיי ילדיו. מי יודע גל? מי יודע מה באמת עבר שם??? רק לו התשובות! אך אין ספק שהדבר השפיע !!! מחזקת אותך אידה