לא שכחתי מהתקיפה המינית, עדיין קשה לי, ואין לי שמץ מה לעשות.

בתחילת שנה, בספטמבר, תחילת כיתה י, מישהו זר תקף אותי מינית. זה קרה ליד הבית שלי, אני לא אפרט יותר מידי אבל בקצרה הוא מישש את החזה שלי ולא שחרר אותי מ'החיבוק' שלו, גם כשצעקתי עליו להפסיק. הייתי אז בכל מקרה בתקופה קשה של פגיעה עצמית וחרדות, הדבר לא היה נחמד ביותר. אחרי כחודש הצלחתי מעט להתגבר על כך, נפסקו התקפי החרדה והדחקתי את זה לפינה ומילאתי את הלוז שלי בדברים עד שלא אוכל לנשום. בהתחלה לא הייתי נרדמת והייתי מקיאה מלחץ, אבל פשוט שמתי כמה שיותר דברים שאתיש את עצמי ולא אצליח לחשוב או לא להירדם. אני עד עכשיו עושה את זה, אני לוקחת כדורים נגד דיכאון, פוגעת בעצמי, וממלאה את הזמן שלי מחמש בבוקר עד שלוש בלילה, משאירה את עצמי עם שעתיים שינה וקפה שיכסה על החסר. אני לא רוצה לישון יותר מידי, בחלומות שלי לפעמים אני רואה אותו ובחלום האחרון אני חלמתי שאני נאנסת בצרחות, אני לא רוצה לתת לעצמי זמן לחלום. הפסיכולוג שלי, הפסיכיאטרית ואמא שלי מודעים למקרה, אבל כולם בטוחים שזה עבר חלק וכבר שחכתי מזה. לא שכחתי מזה, הגוף שלי לא שכח מזה, לא כשחבר שלי מחבק אותי מאחורה, שהבוס שלי מחזיק לי במותן כי החלקתי והוא רק ניסה לייצב אותי, לא כשידידים שלי יוצרים איתי מגע בטעות, לא כשאני לובשת טייץ כמו שלבשתי אז, לא כשאני לא מסוגלת ללכת בטיילת שבה זה קרה, לא כשאני לא מסוגלת יותא לצאת ללא חזיה או לעשות דןגוואקר כשמחשיך. אני לא שכחתי מזה, אני לא מסוגלת עם זה, קשה לי, אין לי דרך להסביר את זה, ויש לי כל כך הרבה דברים אחרים על הראש שאין לי זמן בכלל להתייחס לחרא הזה.

ברןכה הבאה קראתי אותך ואחזור לענות לך חטולית

היי מצטערת שנפגעת בטח שהגוף לא שוכח תמיד יזכור כל מי שאפילו הוטרדה מינית גם לא שוכחת יש דברים שלפעמים נשארים הרבה זמן ויש כאלה שלוקח להם יותר זמן שקלת לקבל תמיכה נפשית ? חטולית