אתמול ראיתי סרט בטלויזיה נערה בהפרעה,"טריגר"
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
וכל כך הזדהיתי עם הדמות של ליסה שהיתה קרה בלי רגשות חיה בעולם שלה לא אכפת לה שום דבר אפילו שאחת המאושפזות התאבדה ותלתה את עצמה היא הסתכלה עליה ולא עשתה כלום אלא עישנה סיגריה רציתי להיות דומה לה ששום דבר לא יכאב ששום דבר לא יגע ששום דבר לא ידבר אליי היה שם קטע שלי מאוד נגע השחקנית הראשית בסרט דיברה אליה למרות כל הקרירות שליסה הקרינה ליסה בעצם חשבה שהיא מתה היא חיתה פיזית אבל מתה רגשית והיה שלב שהיא אמרה לה את הדברים ולאט לאט רואים אייך הפנים הקרות חסרות המבע והמבט מקבלים רגש והיא בכתה בכי עמוק ובעצם בקטע הזה היא התחברה רגשית אם היה אפשר לחיות בעולם כזה שלא מרגישים כלום הייתי מוכנה להיות ככה לא להרגיש כלום לא לבכות לא לצחוק לא לכאוב היו גם קטעים בסרט שרציתי להיות שם להיות מסוממת מכדורים ולהיות מנותקת לחיות בעולם אטום קשה לי מאוד עם כל מה שקורה לי עכשיו
גל יקרה נשמע סרט חזק....קשה וכואב..... התחברת לחלקים שהיית רוצה לא להרגיש...לחיות בעולם אחר...ללא כאב.... גם בסרט הרגשות עלו והציפו... כנראה שאין אפשרות לברוח מהם לעולם הדרך היחדה היא לדבר ולעבד את הרגשות... ולא לעבור זאת לבד קל יותר ביחד לעבור זאת... האמיני זה יעבור נסי לראות את האור אידה
גלגלושששששיייי את הסרט הזה לא ראיתי אף פעם , למען האמת , אחרי מה שאת כותבת , לא יודעת אם הייתי רואה את הסרט הזה , נשמע קשה מאוד , הבריחה למקום שאין שם כאב לא עוזרת ולא מציאותית ואת שכולך רגש טהור והמון כאב , מבינה את הצורך שלך לא להרגיש\ במיוחד לאור התקופה הקשה שאת עוברת לכולנו ישנם הרגעים האלה שלא רוצים להרגיש את הכאב שרוצים לברוח , לא להיות , כואב מאוד יפתי אין ספק חבל שלא צפית אתמול בתכנית של לרקוד עם אומנים למען ילדי ווראייטי היית אולי מתנחמת בעובדה שכן ישנם אנשים טובים באמצע הדרך שכן אכפת להם מילדים כמו אלה שהיו בתכנית , חולי סרטן ,ובכלל התוכנית היתה נהדרת אז נכון שלנו אין הורים כמו בסרטים אבל את זה אנחנו יודעות כבר משחר ילדותנו , ולצפות מהם שישתנו לכבודנו היום מה שלא עשו בעבר ,,,,,,,לצערי לא מציאותי , כואב לשמוע שאימך קשה כל כך איתך ולא היתה מסוגלת לעזור גם במעט ,,,,,,, גלוש יקירתי , אני מקווה שהתקופה הקשה שאת עוברת עכשיו תעבור מהר אל תתיאשי , אל תרימי ידיים , מחבקת אותך המונהמונהמון חתולה
גם אני ראיתי את הסרט הזה, גלוש, ואל תחשבי לרגע, שזה קל ונעים לחיות בעולם אטום. הייתי שם, בעולם אטום מרגשות, שחקנית מצטיינת, שנותת לאחרים לחשוב ולהאמין במה שהיא רוצה... להיות אטום לרגש, זה כואב הרבה יותר. אדם נאטם לרגשות, אבל לא יכול לברוח מהם, ואז הרגש נכלא בפנים, וגם כשהאדם רוצה להביע, הוא כבר לא יודע איך... המילים מאבדות את הדרך החוצה, והרגש נותר כלוא...
סליחה, אבל הייתה תקלה קטנה במחשב. רציתי להגיד לך תודה... תודה, על שאת מזכירה לי, את מה שעברתי, ואת הלקחים, שהפקתי. מחבקת בחום, כדי לשמור את הרגש חי וקיים איתך אורלי
להביע במילים מה אני מרגישה תודה אבל שאתם כאן
