מתמודדת יקרה!!!

ממש תודה על הכוחות שאת נותנת לי. על כך שאת מאמינה בי. כרגע קשה. מאמינה שירגע. זה לא הסיפור רק מאז...זה זורק אותי הרחק. תודה

יקרה שלי, לא חשבתי אחרת, לצערי... ברור שכל העניין עם האב והילדה זה רק מה שהקפיץ משהו שהיה. וגם הוא טריגר למשהו אחר ממש.... את! מרגישה שכואב לך באמת. שלא צפית את זה. שזה מערער. ומטלטל אותך. במיוחד כעת שאין לך אחיזה... לא בטיפול כי היא בעיסוקיה. החשש הכלכלי. ההתחלה הטובענית של העבודה. הדמיון שמזכיר לך כל הזמן את אחות הילדה. ואת הטריגר שקפץ.. הכי היית צריכה כעת את החיבוק בחיים האמיתיים. ואת ההבנה וההכלה.. וגם זה של מאוד אפילו בלי לספר את המקרה רק ברגש.. מול בעלך זה לא פשוט איתו בעניין זה. ואת מרגישה לבד... שוב לבד... מול רגשות קשים. תרשי לי לחבק. שמחה שכתבת כאן שקשה וכואב. אכן זה כך. מחזיקה ומקווה איתך שהזמן יעבור מהר ויהיה מפגש.. ובלי קשר שהזמן לא יפיל יותר אלא ייתן את שלביו.. של העיכול. הכעס. הכאב. פחד. וההכלה החיבוק וההימצאות. שלך איתך. של המטפלת איתך. של מי שתבחרי.. איתך. מחבקת בחום והבנה.. את הילדה שבך, את הילדה שהיית. את הילדה (את) שבחרה לשתף ולהתחיל טיפול. ואת הטריגר של הילדה בגן שעברה קושי אולי דומה ולא יכלת להיות שם.. כשאת עדיין מעבדת את עצמך....... אוהבת מאוד מתמודדת

תודה מתמודדת יקרה.את כ"כ מדייקת ועוד אתן לא יודעות את כל הסיפור. מאוד מאוד סיפור בעייתי....אשמה גדולה שלי!!! וחטולית..כבר סיפרתי פעם שבעלי לא יודע שאני בטיפול...בעיקר כי הוא לא מאמין בזה וחושב שאני מבזבזת כסף על שטויות..והוא אדם מאוד שכלי.... ומתמודדת לבד כרגע....ברור שאחזור אליה. מצטערת. במצב שכזה אני כועסת על כל העולם..... ואולי מתמודדת צודקת שעם ט. 17 האחרון צריך נשימה עמוקה ולומר לה הכללללללל. .. בהצלחה. איתך.

מיכלוש!!! מכירה מאוד טוב את מקום האשמה... ולפי איך שאני מבינה.. והמעט.. אני לא מוצאת שום אשמה שנכונה. אך מתחברת לזה שכך את מרגישה.... מבינה את המקום הזה. הוא אבל לא באמת נכון. ואנחנו רואות זווית מסויימת שקשה מאוד לראות אחרת... אבל נגיע לזה. אני בטוחה. מרגישה את העצב והלבד שלך. כל כך שמחה שאת כאן.. גם אם בשתי מילים רק להחזיק. אפילו לנקודה בודדת . איתך. ולגבי בעלך, כן אני זוכרת ששיתפת.. כל כך קשה שאין תמיכה והבנה... ולהיפך ביקורת וכעס (בזבוז כסף) וחוסר הבנה (מה עושה טיפול. ומהי נפגעת - הגזמתי אה??!!) מרגישה בעצצמות את הבדידות והעצב שממלא אותך. בלי המטפלת שנתנה נחמה. הבנה. הכלה. חיבוק. הקשבה... בלי הבעל שהיה יכול למלא מקום בשבוע שהיא לא פנויה.. (הלוואי) בלי המסגרת הבטוחה של שגרה בגלל הקורונה.. וכל התיסכול שמביאה...מסיכות.. ריחוק.. לחץ מבידודים... וכן תחילת שנה שעמוסה תמיד בהרגלים. הכרות. ושאר דברים בגן. ועם הילדים שלך בלימודיהם. וכמובן, מול הסיפור הזה ש"ידע" מתי לצוף ולחנוק..... מחבקת... לכי קחי כוס מים ותלגמי. בעצימת עיניים. במחשבה שאני מחבקת.. ותיכף הכל יעבור... תהיה מי שתדע לגעת - המטפלת וכן היא תהיה איתך. בעולם האמיתי. מורגשת. תהיה שגרה.. תהיה הבנה במה שהקפיץ לך את הטריגר. יהיה תהליך. שלך ואיתך, מתמודדת

וואו....כל מה שכתבת נכון כל כך....הכל יחד. וכן הוא ממש לא מבין על מה המהומה.. מבחינתו גם כששתפתי( היום כבר לא) הוא אמר עבר היה נגמר. תעברי הלאה...פחחחח...ממש. אז ממש לא הגזמת. זה ככה.

בזמן שהכל תוקף - הכי קשה.. מובן! רק תדברי אלייך. תכתבי. תהיי כאן. ושם אצל אודי. תחזירי בקירות כמו שאומרים בזמן הזה... זה יעבור. רק תמשיכי לאחוז. לגבי בעלך, באמת מצער.. אבל את יודעת מה ניתן לשנות או אם להרים ידיים מכך..... לשתף כשאת יודעת שתנחלי אכזבה זה רק מוסיף על הקיים. ויוסיף קושי כאב תסכול וכו'... מחזיקה לך ידיים. הנה עבר עוד יום. הימים הראשונים יותר קשים.. השאר בעזה יחלפו מהר יותר עם תובנות גדילה ויכולות. מאמינה בך מאוד! מתמודדת