טוב אז קצת דברים טובים ומשהו פחות טוב...

אני והלב שלי חזרנו אולי אהבה כן יכולה לנצח אני מתחילה לעבוד בהוסטל כמדריכה הזוי במקצת לעבוד בהוסטל של פגועי נפש כרונים במצב קשה.... כשאני בעצמי בהוסטל..... אבל זה גם מחמיא לדעת שאני יכולה לתרום מעצמי ומנסיון החיים שלי ממחלקות הפסיכאריות הרבות שעברתי.... ולדעת איך להתמודד ואיך לגשת לחולים כאלו.... וזאת מצווה בעיניי יותר מאשר פרנסה. פחות טוב חזרתי לקצת באוכל חזרתי לפחד מאוכל האנורקסיה שוב משתלטת ואני קצת נאבדת בתוכה מנסה להילחם ולא כל כך יודעת איך ומה לעשות עם זה.... מלבד לדבר על זה ומפחדת קצת לדבר על זה למרות שאתמול יצאתי למדריכה שלי ביציאה שאני מפסיקה לאכול.... הגודל שלי מתחיל להפחיד אותי..... סליחה שמורכזת בעצמי כל כך אני עוד אבודה כל כך בין כל הדברים שקורים כל כך מהר כמעט אני וחבר שלי שחזרנו רצינו להתחנן אבל בחרנו לחכות ולא לרוץ מהר... אנחנו אוהבים זה נכון אבל אני עוד ילדה אולי גדלתי אבל עוד ילדה...... ועוד מידי אבודה

אני התנדבתי במרכז שיקום כזה בעבר הרחוק. לא היה בזה שום דבר הזוי. כן, בהתחלה חשבתי כמוך, שזה נשמע הזוי, אבל כשנכנסתי לשם, הכל נראה אחרת... אז תרשי לי להציע לך כמה דברים לגבי זה... (יש, כמובן, אבל ענק בסוף). תסתכלי על אנשים בגובה העיניים. תלמדי לדבר עם כל אחד בשפה שלו, אבל בצורה רגועה. תזהרי מלהסחף לקירבת-יתר עם האנשים, אבל אל תשללי מהם את חברתך ואת הידידות שלך. תזהרי מרגש של רחמים, כלפיהם. אבל... תקשיבי למה שיש לכל אחד מהם לספר על עצמו, יש הרבה, ואפילו ה-מ-ו-ן מה ללמוד מהם. יש בהם חוכמת-חיים מדהימה! - דבר, שזכית לחוות!!! - ואל תתפלאי אם תמצאי את עצמך לומדת את עצמך מחדש שם. לגבי מה שאת קוראת לו "פחות טוב" - המאבק עם האנורקסיה הוא קשה מאוד, יש הרבה עליות וירידות, עד שמגיעים למצב של יציבות. והמאבק עם הפחד הוא לא קל בכלל. עצתי לך היא, שתאכלי כמה שאת יכולה, אבל תדאגי, שעיקר הארוחה תהייה פחממות ומטוגנים - זה גם מה, שדודה שלי (שהיא יוצאת "מכון אדלר") עשתה עם הבת שלה. אגב, דודה שלי גם סילקה את כל המראות באורך גוף מהבית, היא השאירה רק את המראה באמבטיה. תהני מהאהבה ותני לדברים לזרום, כשדברים קורים כל-כך מהר, קשה להתרכז בהחלטות לחיים. מחבקת אותך בחום ובזהירות אורלי

ילדה יקרה... מאוד שמחה לשמוע... בעיקר משום שנראה שטוב לך איתו... אל תשכחי שזה הכל ביידיים שלך... החלטה שלך... אני מאמינה בך... ובטוחה שעוד לא מעט אנשים מאמינים.. עכשיו רק את צריכה להאמין בעצמך.. וממש אין לך מה להתנצל... אני שמחה שאת כותבת לנו ונעזרת עד כמה שאפשר... מחבקת..

שמחה בשבילך שדברים קצת יותר טוב שמרי על עצמך ילדונת חמודה

כל הכבוד לך אנשים מאמינם בך יותר מאשר את בעצמך יש לך הרבה לתתשמחה שאתם שוב יחד... הכל לטובה שמרי על עצמך אידה

מותק אחת, לטפל באחרים, פירושו לטפל בעצמינו. אני אולי, ובטוח, זקנה ממך בשנים.... אני עובדת סוציאלית במקצועי.... ואני רוצה להגיד לך שעשיתי 2 תארים באוניברסיטה, כדי להבין את "הבלגן במשפחה שלי" ואולי הצלחתי.... אבל נשארתי כואבת.... אז עכשיו אני מחפשת את אלוהים... ונראה מה יצא לי מזה, בסופו של יום.... אני יכולה לספר לך שאני אמא לתינוקת מתוקה, נשואה- כמובן-באושר לבעל מקסים- ואימא לשני כלבי פינצ'ר מדהימים. אז הטיפול בהם עושה לי טוב על הנשמה, ולך בע"ה הטיפול בחולי הנפש יעשה לך טוב על הנשמה. רק מותק, תיזהרי מלספר לכל אחד את העבר הרפואי שלך, את הרקע המשפחתי והאישי שלך. תזכרי תמיד! שעדין יש זאבים ביער.... ולא כל האנשים טובים ותמימים... בכלל, במקומות עבודה , לא הייתי מציעה לך להיחשף יותר מידיי. חשיפה אישית- תשאירי לאינטרנט האנונימי, בטיפול פסיכולוגי, ובעיקר עם החבר שלך, חברות אישיות וטובות ועוד. שלך, שיבא