הזיה או מציאות? ומה עושים?

מרגישה נורא לכתוב את הדברים האלה אבל לא מוצאת מנוחה ולא מסוגלת לדבר על זה בקול.. משהו שתמיד היה קבור באיזשהו מקום אבל לאחרונה צף ביתר שאת ואני לא מצליחה להשתיק את זה יותר. מאז שאני זוכרת את עצמי (גיל 10-11 בערך) תמיד היו לי סיוטים בתדירות בלתי נסבלת (במקרה הכי טוב פעמיים בשבוע סיוט). רובם זה פשוט כמה ספציפיים הזויים, כל אחד כאילו כמה קטעי וידאו קצרים לא קשורים, אין עלילה אבל תחושה של סרט אימה. כאילו בדיעבד אני מרגישה שבכל פעם שהתעוררתי היה שבריר שניה שלסיוט היה משמעות אבל לאחריה המשמעות הייתה נעלמת כאילו אין משמעות למה שרואים שם אין לזה מילים, לא הבנתי מה קורה שמבעית אותי כל כך. עם זאת זיהיתי את הסיוטים האלה ואני ידעתי שאותם סיוטים בלי משמעות חוזרים על עצמם בריפיט שוב ושוב כל השנים..מחרפן. בכל אופן, היו פעמים שהם גם פתאום היו בערות ואז באמת חוויה של סרט אימה.. כאילו אני לא מבינה מה קורה פשוט אימה ולא מצליחה לזוז משקולת ענקית עלי.. עד שזה נעלם. פעם אחת שזה קרה בזמן שעמדתי קיבלתי חבלה רצינית בראש כי איבדתי את ההכרה. הגיוס לצבא עשה לי טוב ברמות. ידעתי גם לפני הגיוס שקשה לי להיות בבית אך לא הבנתי עד כמה - בהדרגה הסיוטים פחתו ונדיר שהיו בלילות שאני לא בבית (חוזרת בסופ"שים). עד הצבא הייתי בטוחה שפשוט יש לי דפקה במוח וזה לעולם לא ישתפר. אבל אז הכל התערער, לפני חודש בערך היה לי את אחד הסיוטים שתארתי אבל הפעם הבנתי מה רואים, וזה מחריד אותי.. בהמשך זה קרה גם עם שני סיוטים אחרים.. לקח לי המון זמן ומאמץ להגיד לעצמי במחשבה מילים לגבי מה אני רואה וזה מאוד מציף.. בקיצור אני חושבת שאולי אבא שלי פגע בי פעם מינית, אבל מנגד מיד מתעורר בי חלק שמלקה אותי על עצם המחשבה. ילדה חולנית ודוחה חושבת על אבא שלה דבר כזה.. איך אני מסוגלת? גורר הרגשה שמגיע לי למות, שזו הוכחה לזוהמה ולרוע הפנימי שתמיד ידעתי באיזשהו מקום שיש בי. אני מרגישה בן אדם דוחה על היחס שלי לאבא שלי ועל איך שאני מרגישה שהוא בסביבה. אני לא מסוגלת להיות בסביבתו וזה גרר המון ריבים איתו ועם אמא שלי לאורך השנים. וזה לא קשור אפילו למה הוא אומר באותו רגע, או שאני "נעלמת" (גורר ריבים כי נגיד הוא מדבר אליי ואני לא שומעת כלום ואז הוא חושב שהתעלמתי ממנו וכועס) או שאני מתפרצת בזעם ובכי, לפעמים חייבת להקיא או סחרחורות.. אני מרגישה שפלה ובזויה. הוא לא בן אדם רע, לפעמים יש לו בעיות אבל הוא אוהב אותי מאד.. יותר מאת כולם, גם אמא שלי אמרה לי איך את יכולה להתייחס אליו ככה הוא אוהב אותך יותר ממני.. אבל אני לא רוצה את האהבה הזאת כל אינטרקציה איתו מכלה אותי מבפנים.. מצד שני איך אני חיה עם עצמי בשלום כשאני מרגישה רגשות ככ קשים כלפי מישהו שככ אוהב אותי ודאג לי? לצד הפריחה הנפשית שלי בצבא כל שהייה בבית מהווה קושי גדול יותר מרגע לרגע, במיוחד מאז שהבנתי מה רודף אותי כל הזמן. אני לא יודעת מה לעשות.. גם אם זה נגיד קרה עכשיו הכל טוב אז למה אני לא יכולה להתקדם ולשחרר כבר?? כך או כך הכל בגללי. כועסת על עצמי במחשבה למה לא יכולתי פשוט להיות ילדה בסדר. בכל מקרה חושבת אולי עדיף לדבוק באופציה שהזיתי את זה כי בשנים האחרונות הבנתי שעדיף לי להעמיד פנים שהכל בסדר כדי לא להרוס את הקשר שלי עם אמא שלי שאני אוהבת מאוד. אם אני אתחיל להתעסק בזה אני לא יודעת כמה אצליח לשמור על השקט החיצוני שאחרי מאמצים מרובים הצלחתי להשרות בהתנהגות שלי (יש פאשלות פה ושם..אבל בגדול) כשאחזור הביתה בסופ"שים. לצאת מהבית לחלוטין יהווה הכרזת מלחמה וכאמור חשוב לי הקשר עם אמא.. אני מקווה שהצלחתי להעביר בכלליות את הקרע הפנימי שאני מתקשה להתמודד עמו. כל התעסקות בנושא ובאבא שלי גוררת מלחמה פנימית בין חלקים בי מבלי למצוא פשרה והסטרס רק גובר.. אציין כי אני עוסקת בתפקיד שמצריך מושקעות רגשית רבה וראייה רפלקטיבית של עצמי והאחר ולכן בריאות נפשית היא גורם מכרע ואני חוששת שההצפה של הרקיבות הזו שעד כה הייתה קבורה תוביל להתדרדרות..

אני מבקשת למחוק את השרשור (לא מצאתי אופציה באתר למחוקו בעצמי). מדובר בצעד נועז מדי. מתנצלת על הבלבול.

היי קראתי אותך .... לא מצב שיכולה לומר לך בוודאות אם הזיה או מציאות.. עצוב להרגיש כך אין ספק יכולה להציע לך 2 דרכים 1...ללכת לטיפול אצל מטפל/ת בנושא שיהיו אנשים מבינים מתוך התחום..מקצועיים.. 2..אם ממש קשה לך עם כל מה שכתבת ואת רוצה למחוק את הכתוב כתבי לצוות אתם ואנחנו כאן בזאפ דוקטורס שימחקו את ההודעות שלך.. ליל מנוחה חטולית