בדידות גם כשלא לבד

הרבה פעמים קורה לי, שאני מרגישה נורא בודדה. הזיכרונות מפריעים לי מאוד בחיים הנורמליים שלי, כי אני פוחדת לצאת מהבית ולפגוש אנשים. במקומות עבודה, אם גבר היה מראיין אותי, אני מעדיפה לא לעבוד שם. ואם נכנסתי לעבוד, ברגע שהיה מישהו מנסה "להתחיל" איתי, או מראה עיניין בי, הייתי פשוט נעלמת מהמקום. גם במערכת יחסים הזיכרונות מפריעים לי... לזכותו של בן הזוג שלי יאמר, שיש לו המון סבלנות, הוא חיכה 4 וחצי שנים, עד שהסכמתי לפגוש אותו לבד, בלי מכרים אחרים שלי. הרבה פעמים נוצרים מצבים, שהם לא נעימים לי, ואני בטוחה, שגם לו, אבל הוא לא מראה. הרבה פעמים אני חוששת, שימאס לו ממני ומכל מה שהוא עובר איתי... יום אחד הוא, כשהוא חזר מהעבודה, הוא זרק: "נמאס לי מהחיים." אני אוטומטית פירשתי, שהוא מתכוון, שנמאס לו ממני, לא עלה בדעתי אפילו לרגע, שבעצם נמאס לו ממקום העבודה שלו. הייתי לבד עם החששות שלי, שזהו זה, במשך שבוע שלם הוא סבל מההסתגרות שלי. הוא יודע, שעברתי תקיפות מיניות, אבל הוא לא יודע כמה והוא לא יודע מעבר לזה. הוא יודע, שיש לי דוד, שאני לא מוכנה לדבר איתו, אבל הוא לא יודע על ההתעללות המינית, שעברתי בילדות שלי. הוא יודע, שלא קל לי לתת אמון באחרים, והרבה פעמים אני גם מטילה ספק באמון, שאני נותת בו, למרות שלא מגיע לו. אנחנו חיים יחד היום, לא נשואים, אבל חיים יחד. הוא המפרנס בבית ולא מפריע לו, שאני לא עובדת, אבל יום אחד, כשזה יהיה יותר מדיי בשבילו... אני לא יודעת איך לשנות את מה שקורה לי, כשאני איתו, איך לא להסתגר בתוך עצמי, איך לא להגיד כל הזמן, שהכל בסדר, למרות שברוב הפעמים שום דבר לא בסדר... תודה לחתולה על מלאי השאלות שלה, שגרמו לי להוציא דברים. תודה לכולכם אן

עדיין לא אמרתי לך ברוכה הבאה אז קודם כל רוצה להגיד welcome לפורום....ורוצה גם להגיד לך שבעינייי את מאוד חזקה כי אני בחיים לא הייתי מצליחה לחיות עם בן זוג במצב הנוכחי שלי...זה דורש אומץ לחלוק את החיים עם בן זוג...אני מאוד מזדהה עם ההסתגרות שאת מתארת...גם לי יש קטעים כאלה...וגם אני בדרך כלל עונה לכולם שהכל בסדר כשבעצם הכל ממש ממש לא בסדר... שמחה שאת כאן איתנו... http://www.flagsplus.com/flags/02995_welcome_fall_snoopy.jpg דמעה

הבדידות היא תחושה פנימית שלא משנה כמה אנשים סביב... התחושה היא של לבד.... ולהפך אפשר להיות לבד ולא להרגיש את הבדידות... מדברייך נראה שיש לך בן זוג שאכן אוהב ומעריך אותך מאוד... אני מבינה שהוא יודע...לא יותר מכך... הוא בעצם אינו יודע מה עברת... ומה את עוברת היום... מה הן ההתמודדויות היומיומיות שלך.. כל דקה, כל שעה... וזה כנראה מה שמשאיר אותך לבד... בדידות.. אני יודעת ומבינה מה הם הקשיים והתמודדיות וכמה הן קשות... לחיות עם כל זה לבד... זה נראה לי קשה ביותר... חשבת לשתף אותו? ממה את מפחדת? מה יכול לקרות? את כנראה כל כך לא סומכתעל עצמך... שאולי אני מפחדת שלא ירצה בך... הרבה פעמים דוקא הפתיחות מקרבת ומחזקת!! האם יש מי שכן יודע מה עובר עלייך? וטיפול? חשבת על טיפול? לפרוץ את המעגל שאת נמצאת בו??? לתת לעצמך...ולקבל יותר? ללמוד להעריך את עצמך... לעבד את מה שעברת? להיות פחות לבד???!!!! אן יקרה אני מקווה שעם הזמן תחשבי על הדברים ובסופו של דבר תגבשי מה נכון לך... אנחנו כאן אידה

ניסיתי ללכת לטיפולים, כשהייתי בסביבות אמצע שנות העשרים שלי. התאכזבתי, גם מעצמי בין השאר. חשבתי להתחיל שוב טיפול, אבל עדיין, יש לי בעיה לצאת מהבית. אני פוחדת לצאת מהמיבצר שלי. זה באמת נדיר, שאני יוצאת בלי הכלב (כלב שמירה גדול). לספר לבן הזוג שלי את הכל... חשבתי על זה, אבל אני לא מצליחה לדבר יותר ממה שכבר דיברתי, עדיין קיימת בי תחושת ההאשמה העצמית, קשה להוציא את הדברים החוצה. תודה אן

היי חומד רוצה לומר לך שאני דוקא נשואה + 3 , וגמני לפעמים מרגישה בדידות , כשעולים זכרונות , כשעולות תמונות ,כשרגשות לפעמים מציפים , ובעלי כן יודע דברים רבים שאני עברתי , שיתפתי אותו ,בהרגשה שלי אני לא יכולה לחלוק איתו כי הוא מרגיש אחרת , הוא בא מהצד שרוצה להגן עלי ולנקום בכל מי שפגע בי , את כל אותם רגעים של כאב ושל עוגמת הנפש , את כל אותם חוויות שאני חוויתי רק אני מסוגלת להרגיש , ואלה רגעים של בדידות כואבת ,רגעים שהם רק שלי בלבד , אולי בן זוגך יוכל לתמוך בך שלא תרגישי את הלבד הזה , להחזיק לך את היד או לחבק אותך כדי להקל , כי זה באמת עוזר להרגיש שאת לא לבד , אבל עדיין ישנם רגעים שהם רק שלך בתוך הבדידות , ולא תמיד זה רע , באמת , לפעמים הבדידות הזו עוזרת לך לחשוב לעומקם של דברים ולקבל החלטות שרק את יכולה להחליט עליהם , תחשבי על זה , אבל בגדול ,,,,,,,,לאור האהבה הגדולה שבן זוגך רוכש לך , ואם את לגמרי בוטחת בו , תנסי אולי לשתף אותו ברובדים לא עמוקים " רק כדי לדעת " על מנת שלא להישאר עם הכל בפנים ולהחנק , לי זה מאוד עזר , הלוואי שיהיה לך את האומץ לעשות משהו חיובי למען עצמך , כי מגיע לך את הכי טוב שיש , מבינה ? שיהיה לך אחלה יום חתולה

אני כל כך רוצה להוציא דברים החוצה, לספר, לדבר... אבל כשאני מנסה לפתוח את הפה ולהגיד, תמיד הדברים חוזרים על עצמם, אני תמיד אומרת את אותם הדברים, ומעבר לזה - זה פשוט לא רוצה לצאת. בפעמים בהם ניסיתי לדבר מעבר לכל מה שנשמע, כמו מבזק חדשות (בלי החלק העיקרי, שבו הם מפרטים הכל), תמיד קרה משהו, שמשך את תשומת הלב ממני - פעם נפל משהו ברעש, פעם אחרת נשרף התבשיל על האש, פעם אחרת התחילו צעקות ברחוב... כל פעם קורה משהו אחר. גם אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין אני מאשימה את עצמי, על שהייתי תמימה כל כך, על שלא הייתי חזקה מספיק, על שהייתי טיפשה ולא הלכתי ללמוד הגנה עצמית כבר אחרי המקרה הראשון... אני יודעת, בשכל, בהגיון, שאני לא אשמה, אבל לרגשות, ללב אין הגיון. תודה אן