פאדיחה איומה

שלום, למרות ששמתי לב שבפורום זב מדיינים בד"כ על סיטואציות של יחסי הורים-ילדים בגיל קטן, מצאתי לשתף אתכם במקרה לא נעים שהיה לי עם אמי. אם תוכלו לייעץ לי, מה טוב! אז כמו שכבר ציינתי אני בן 22 מאזור ירושלים "מסובך עם החיים" כמו כל חבריי בני גילי, אולי אף יותר... :) היום בבוקר קרתה לי תקלה חמורה עם אמא שלי ועד עכשיו אני לא מוצא לה פיתרון. וזה המקרה שהיה: נתחיל בעובדה שאין בי צורך בפגיעה עצמית, בחיים שלי לא חשבתי ברצינות להתאבד (זו מחשבה חסרת תועלת בעיניי, אני לא מאמין בה ולא מקבל אחרים שמאמינים.) אני אוהב את עצמי, את המשפחה שלי את החברים הקרובים אליי ובאמת שמבחינה אובייקטיבית זכיתי לחיים טובים ביותר. עם זאת, וכמו שציינתי קודם, אני סובל מחרדות רבות במהלך רוב חיי, בגלים עולים ויורדים (גל = ימים/שבועות/חודשים). לאחרונה רצות בראשי מחשבות בנוגע לעתידי שמתסכלות הרבה פעמים ויכולות לגרום לאי נחת. אתמול עברתי משבר קשה שנוגע לאחד מחבריי שחזר מחו"ל (פרטים לא יועילו כאן...). במשך רוב היום הייתי בדיכאון עמוק ו"שבוז" ברמות אחרות. חבר טוב ששאל אותי מה עובר עליי נענה בכך שאני לא יודע מאיפה להתחיל... החיים שלי כ"כ מבולבלים שאני לא יודע מה מציק לי בעצם. אז חשבתי לעשות מעשה, שרובכם יחשוב שהוא ילדותי וחסר כל היגיון, וזה לכתוב מכתב התאבדות לשימוש עצמי בלבד!!!!!! במילים אחרות רציתי להעלות על הכתב את כל מה שמפריע לי בחיים ולראות אולי זה ישחרר אצלי משהו, או אפילו יגרום לאיזשהי תחושת התפרקות. כתבתי מכתב, לא זרם לי כ"כ, קרעתי אותו לאלפי חתיכות וזרקתי אותו לפח. הלכתי לישון בתחושה שהיום יהיה טוב יותר (כך באמת היה). למזלי (שכפי שהבנתםלא שופר עליי יותר מדי לאחרונה) כמה חתיכות מהמכתב המדובר נזרקו לפח וכמובן שאמא שלי הייתה חייבת להרים אותן ולהיווכח שבנה מנסח מכתבי התאבדות. מאחר והיא שמה לב למצב רוחי הירוד (אינסטינקטים אימהיים קטלניים) היא העירה אותי בבוקר כשהיא על סף דמעות וביקשה הסברים. נתתי לה את ההסבר הנ"ל וכמובן שזה לא בדיוק מספק אותה. היא מודעת לכך שאני אדם בריא נפשית בסה"כ, עצמאי עם עבודה, חיים חברתיים וכו' אבל אני ממש לא מצליח לשכנע אותה וזה כואב ומפריע לי. בבקשה תנו לי עצה מה לעשות!!! סיטואציה מאוד לא נעימה. תודה.

יוני שלום, עברו מספר ימים מאז כתבת את הודעתך, האם ישנן התפתחויות כלשהן? אני בהחלט מבין את אימך שכ"כ דואגת לך ואני מניח שהייתי נוהג כמוה. אתה צריך לקחת אחריות על המכתב וחלק מהאחריות הוא ההתמודדות עם ההשלכות שלו והתמודדות עם הדאגה הרבה של הסביבה. אני מניח שזה יקח זמן ולא מעט שיחות בינך ובינה עד שהיא תצליח לסמוך עליך שוב. ובפן אחר, אני מניח שהיית במצוקה רבה מאד כשכתבת את המכתב (גם אם לא התכוונת לדברים). אני מציע שתשקול בחיוב ללכת לטיפול ולא בגלל שכתבת מכתב התאבדות, אלא מהמקום שהיית במצוקה כ"כ גדולה ונשארת איתה לבד. אולי אם תפגש עם אדם מקצועי א) לא תרגיש לבד ב) תוכל לפתח דרכי התמודדות יעילות יותר מאשר לכתוב מכתב התאבדות שאינך מתכוון אליו. זיו