התנהגות הפוכה בבית ובחוץ

בננו בכיתה ב' הוא הבכור ולו שני אחים - בן חמש וחצי ובן שנתיים וחצי. הוא נכנס לביה"ס עם יתרון לימודי גדול, ועד עכשיו הינו תלמיד מצטיין, מאוד מוערך ע"י מורתו וחבריו. במסגרות החינוך הוא תמיד מנומס ומכבד את הבריות, ובכל מקום משבחים אותו על כך. הוא מתחבר לבנים השקטים ובעיקר לבנות. הוא אוהב מאוד את שני אחיו, אם כי מרבה לריב עם האח הבינוני. בשנה האחרונה היחסים בינינו טובים פחות: הוא משמיע קולות לא נעימים ומגביר אותם כשיודע שזה מפריע לנו, בארוחות משפחתיות מנסה להסיט את אחיו להשתוללות, כשמתבקש להפסיק פעילות לא נעימה כלשהי הוא לא מפסיק וכשנדרש בטון רם יותר – מתחצף בתנועות ורעשים מעליבים. כשמנסים להתעלם – הוא מגביר התנהגויות אלה, כדי שאי אפשר יהיה יותר להתעלם מהן. כל מי שמכיר אותו לא יאמין בשום אופן למה שקורה בבית – זה פשוט ילד אחר... כששואלים אותו בעת רגיעה הוא אומר שהוא לא שולט בזה, אך קשה לי לקבל את זה כי הוא שולט בעצמו שליטה מליאה ומדהימה מחוץ לבית. ניסינו לפעול לפי טבלת התנהגות, ואף להבטיח דמי כיס אם יתנהג נעים במשך מספר ימים, אך הוא לא מצליח להגיע לזה. בתקופה האחרונה כל התופעות שתיארתי החמירו מאוד, ואנחנו כבר הגענו לרמות עצבים גבוהות, שגרמו לנו להענישו בעונשים שונים. כל דבר שניסינו לא עזר. העליה מתמידה. מאוד קשה לתפקד כך, כשאחיו הקטנים לוקחים דוגמא ומתחילים לחקותו. לפני מספר ימים המצב החמיר כל כך, שהוא ישב מיואש מעצמו וקרא לעצמו בשמות לא יפים (אני טיפש...). זה היה רגע בו החלטנו שחייבים לעשות מהפך ומהר. זימנו אותו לשיחה ביום שישי בערב, כשאחיו הלכו לישון, וסיפרנו לו כי החלטנו להעניק לו זכויות של בוגר: להישאר ער בימי שישי אחרי אחיו ולקבל דמי כיס שבועיים – זכויות שלא יהיו קשורות בהתנהגות. הצענו לו שנתחיל ביחד בתהליך כדי לשפר את היחסים בינינו – תהליך בו אנחנו לא נצעק ולא ניתן עונשים, אלא רק נעיר שוב ושוב ושוב ושוב באותו טון והוא מצידו יעשה מאמץ להפסיק ברגע שנעיר ולא להתחצף. הוא מאוד שמח על כך והערב הסתיים בצורה אוהבת ונעימה. אבל – היום, במהלך כל השבת, הוא לא הפסיק לנסות אותנו. במקום להשתמש בעזרה שלנו, הוא ממש ניסה בכוח להביא אותנו לכישלון. הוא לא הצליח כי החזקנו זה את זה כדי לא להישבר, אך בהחלט היינו קרובים לזה. האם זו הדרך הנכונה? האם יש דרך טובה יותר להתמודדות? האם כדאי שנפנה לפסיכולוג?

אור שלום, תתפלאו לדעת שלא מעט ילדים הם "מלאכים" מחוץ לבית ו"שדים" בתוך הבית. זהו בעצם שיפוט חברתי מאד בריא של הילד. הוא מבין שבביה"ס ועם חברים הוא לא יכול לעשות את מה שהוא עושה בבית. הוא מבין שהבית מספיק מוגן עבורו כדי שהוא יוכל לפרוק את כל המתחים, התסכולים, הכאבים והכעסים. אני חושב שהדרך בה אתם נוקטים היא טובה מאד. עם זאת, אין לצפות שהוא ישנה את התנהגותו מן הקצה אל הקצה ביום אחד - זה יכול לקחת שבועות ואולי אף חודשים. כמו שכתבת, הוא מנסה אתכם ואת עצמו. חשוב שתתמידו בדרך בה בחרתם. האופציה לטיפול מקצועי תמיד קיימת במידה ואתם מרגישים שאתם ובנכם אינכם יכולים להכיל עוד את המצב בבית. אשמח אם תעדכנו בפורום האם חל שינוי בבית. בהצלחה, זיו

היי אור, אני מבקשת להוסיף עוד משהו על דבריו של זיו.... את רואה את החוזקות של בנך: "תלמיד מצטיין", "מנומס ומכבד את הבריות" וכו'. בדרך כלל בלי לשים לב אנחנו, בדרכנו, "נותנים" תפקיד לילדנו: "הילד הטוב", "המפריע", "המנומס" וכו'. כש"הילד הטוב" מנסה להתנהג אחרת קשה לנו בדרך כלל לקבל את זה. אני סבורה שחשוב שתאפשרו לו "לזוז" מידי פעם מ"תפקידו". זה יאפשר לו להתנסות "בתפקידים" שונים ואחרים. לדעתי, הדרך לצאת מהמצב שנראה שגורם לך קושי, הוא לעודד. הרבה. כלומר, כשאת רואה התנהגות נאותה - צייני אותה בפניו. לא בשבח. בעידוד. למשל: "היה לי מאד נעים לשמוע את הדרך בה בקשת מאחיך עזרה". כשהוא מתנהג התנהגות מפריעה - אל תגיבי. זה קשה אבל יעיל. כל התנהגות שאין בצידה רווחים (תשומת לב למשל מצד ההורים) - אינה משרתת ותיכחד. זה קשה. עקביות ונחישות יועילו (-: בנוסף, נסו לשתף אותו בדברים אותם אתם חווים ביומיום: "היום היה לי יום קשה בעבודה כי...." או כל שיתוף אחר שיתאים לכם. זה יחזק את בטחונו ויעניק לו תחושה של שייכות ומשמעות כאדם. בהצלחה

תודה על תגובותיכם ועצותיכם. כבר עכשיו, שלושה ימים אחרי, אנחנו מעט יותר אופטימיים. המצב עדיין אינו טוב, אולם ניכרת אצלו מעט יותר מוכנות להקשיב וניסיון לשלוט, לפחות בזמנים בהם אינו עייף. נראה שנצטרך לקחת עוד נשימה ארוכה, אך נשתדל לשמור על אופטימיות ולהישאר יציבים בהחלטתנו (אם כי היא קשה מאוד, בעיקר כאשר שני אחיו הקטנים נמצאים לצידו...) נמשיך לעדכן. תודה.