יחס ילד ואם סכיזופרנית.

אני בת 31 ועדיין מנסה ליצור לי חיים רגילים-בית,עבודה,חברים. אני בת חמישית לאם שחלתה בסכיזופרניה בלידת הבת שלפניי.לפיכך אף פעם לא חוויתי אמא ,בית או משפחה.נשלחנו לקיבוצים ומשפחות אומנות מגיל צעיר. אבי המנוח לא יכל לטפל בנו כיוון שסבל מהלם קרב ובאותה התקופה הוא שתה אלכוהול ואף התאשפז לתקופה מסויימת.כיום, אני מנסה להשתחרר מאחיזתה של אמא או ליתר דיוק רגשות אשמה על מצבה ועל הילדות שחוויתי ,אשמה שאמי די מזינה כי היא רוצה לשמור אותי קרוב אליה. מגיל 15 כשהתחלתי במערכות יחסים עם גברים, אלה תמיד היו ארוכות טווח והבעיה שנוצרה היא תלותיות שלי בגבר תוך נסיון שלי למלא ולרפא את החסך באמא, בבית ובמשפחה. תמיד הפניתי את כל תשומת ליבי אל בן הזוג שלי כדי שישאר איתי ולא השארתי זמן, אנרגיה או רצון לצאת ,להתפתח ולהכיר אנשים חדשים. ביחד עם זאת עשיתי המון בחיי,חייתי כ- 10 שנים בדנמרק עם דני שהייתי נשואה לו ,למדתי ולימדתי מדיטציה,למדתי משחק, אמנות ורפלקסולוגיה(בדנמרק) וקורס תומכת לידה וקרניוסקראל (בארץ)ועוד. אבל תמיד בחיי היה גבר שהרגשתי שייכות אליו כשהקשר היווה לי בסיס לחיים. כיום אני עומדת בנקודה שבה אני צריכה ללכת לדרכי לבד בחיים ולהחליט היכן לגור,במה לעבוד וכו' ואני נפגשת עם חרדה ואי רצון להתקדם קדימה ולצאת אל העולם. אני מרגישה לבד ולא שייכת. אני מעדיפה להשאר כאן בבית אבי החבר שלי ,שמעדיף שאהיה עצמאית ,כי כאן אני מרגישה מוגנת ושייכת.

צהריים טובים, את מתארת ילדות לא קלה ואין ספק שהיא הותירה בך משקעים. אני חושבת שלאור מה שכתבת הדבר הנכון ביותר יהיה לפנות לטיפול שיעזור לך לעבד את חוויותייך מהעבר כך שתוכלי למצות את הטמון בך,בהווה. אני לא מאמינה "שהזמן יעשה את שלו " והקשיים יעלמו פתאום ולכן כדאי לפנות לעזרה כמה שיותר מוקדם. בהצלחה, מור.