חשש מכאב

שלום רב, יש לי בת בכורה בת 4 שנים אשר בזמן האחרון החלה לפתח "פוביה" מפציעות. כל שריטונת קטנטונת, שפשוף קל, כאב כלשהו וכיו"ב גורם לה למתח, לחרדה ולבכי רב ואי רצון לתפקד כלל. ברגע שיש לה פצע באיבר כשלהו, נניח ברגל או ביד ואין זה משנה מה גודלו או מה טיבו או ממה הוא נגרם, היא מתיישבת, מחזיקה את האיבר ולא מוכנה להרפות. בוכה לעיתים תכופות וממתירה מבול של שאלות - מתי הפצע יעבור? האם ירד לי דם? האם הפלסטר כואב? וכו' אשר חוזרות על עצמן מידי כמה דקות ורק הן אלו שמעסיקות אותה. מאותו רגע ואילך היא מנוטרלת למעשה מכל פעילות ויושבת לה טרודה ועצובה. אם הפצע ברגל, למשל, היא תצלע ותלך עקום לגמרי. מידי פעם היא נתקפת בפניקה. היה ואנו צריכים להגיע לרופא היא שוב שואלת המון שאלות ומסרבת להגיע אליו. אני רוצה לספר על מקרה שארע לא מזמן כדי להמחיש את גודל הבעיה - לפני מס' שבועות נכנס לה קוץ ליד, בים. מאותו הרגע היא הפסיקה כל פעילות, התיישבה וכלל לא היתה מוכנה לתת לנו לגעת במקום ע"מ לבחון במה מדובר. כל נסיונותינו לשכנעה עלו בתוהו. כשהגענו הביתה היא מאוד התלוננה שכואב לה והסברנו כי ישנו כאב גדול בגלל שהקוץ עדין באצבע וחייבים להוציאו. היא הסכימה רק שנסתכל על האצבע מבלי שנגע בה ובמשך כשעה ישבנו בתי בעלי ואנוכי, בסביבות השעה 24:00 ודנו בסוגיית הקוץ. הצענו לה את כל הדרכים לעזור לה, היא בעצמה העלתה רעיונות איך לעשות ומה אולם ברגע שהתקרבנו לאצבע עם הפינצטה היא חזרה בה והחלה לצרוח ולהשתולל. היא ממש נכנסה להתקף חרדה - רעד בגוף, בכי שלא ניתן להפסיקו - זה היה מחזה מעורר רחמים. בסופו של לילה ולאחר ששכנעתי אותה שכדי שאנו נטפל בה ולא הרופא, היא שכבה עליי ובעלי הוציא את הקוץ. אני אפילו לא יודעת איך לתאר במילים את גודלה של הפניקה מכל ארוע כזה של פצע. אנו מסבירים בכל פעם מחדש שאין סיבה להפסיק ולתפקד, שהיא כה בוגרת וגדולה, שהיא תנצח את הפצעים שלה, אנו מראים לה שגם אנחנו נפצעים ויתרה מכך גם אחיה הקטן ואיננו מגיבים באותו אופן שהיא מגיבה ואולם, הכל ללא הואיל. אנו אובדי עצות - איננו יודעים מהי התגובה הנכונה? מה המידה שיש לתת מקום לתחושות הפחד שלה? האם להתעלם? האם לומר בפשטות - "ראינו זה יעבור לך" ולהמשיך? מאוד קשה לי לראות אותה כך, אני מרחמת עליה וממש אובדת עצות לגבי הדרך שבה יש לנהוג כלפיה בעניין. אני מאוד עסוקה גם בשאלה האם מדובר בתופעה שיכולה להצביע על בעיה רגשית עמוקה יותר? אנא חוות דעתך בנושא.

היי ליאת, בתחילת הודעתך את משתמשת במילה פוביה לתאור היחס של בתך לפציעות, אולם מוסיפה מרכאות. נראה לי שהמענה לשאלתך טמון בדיוק בשאלה אם מדובר בפוביה, או ב"פוביה". מובן שאיני יכולה לאבחן דרך האינטרנט, אך אני נוטה לסמוך על בחירתך להוסיף מרכאות, הגם שעל פי תאורך את תגובותיכם ליחסה של בתכם לפציעות, הרי שהיא מפיקה רווח משני עצום מהתעסקותכם בעניין (הסתכלתם על אצבעה במשך שעה ודנתם בסוגיית הקוץ עד 24:00... בהחלט נשמע "שווה"!). את מעלה את האפשרות להתעלם או לא "לעשות עניין" מתגובותיה של בתך לפציעות (או "פציעות"...) וזה נראה לי רעיון לא רע בכלל. אתם יכולים להגיד להגיד, כפי שהצעת: "ראינו, זה יעבור לך". סביר להניח שלאור ההסטוריה היא לא תוותר כל כך מהר. אז ניתן לומר: "אנחנו חושבים שההתעסקות שלנו בפצעים מוגזמת ולא עוזרת לך והחלטנו להפסיק". אולי תעלה חרדה לגבי "מה יקרה אם...". אז ניתן לומר: "במקרה כזה, נשים לב ונשמור שלא יקרה לך שום דבר רע"... נראה לי שכדאי לנסות כיוון זה לפני מחשבה על כיוונים של הפרעה רגשית. אם עולים סמפטומים נוספים שמעוררים אצלך שאלה בכיוון זה, את מוזמנת להעלותם כאן. אשמח לשמוע מה יתפתח. בהצלחה! אור-לי