בן שנתיים

ילדתי לפני 5 שבועות, בני ה"גדול" בן שנתיים וחודשיים.כשהגעתי הביתה מבית החולים הוא לא רצה להתקרב אלי וכמובן שנתתי לו את הזמן.( ההחלמה היתה ארוכה וקשה וכמעט שבועיים לא יכולתי לרדת מהמיטה.)כל הזמן קנינו לו מתנות והפתעות קטנות הרעפנו עליו אהבה והמון תשומת לב( גם המשפחה המורחבת) גם היום רוב הזמן התינוקת ישנה והוא מקבל המון זמן איכות איתי- משחקים, מציירים, מדביקים ביחד. אני דואגת להגיד לו בכל הזדמנות שאני אוהבת אותו הכי בעולם( כמו שאמרתי לו לפני הלידה)ותמיד מחבקת ומנשקת. הוא לעומת זאת, בשעות שאני לא מאה אחוז איתו רוצה שאני ארים אותו וכל בקשה שלא מתבצעת בבכי, יש שעות שהוא פשוט "מתבכיין", זה לא בכי ממש אלא תשומת לב שאני מקפידה במצבים כאלו לא לכעוס ולשאול אותו מה הוא רוצה- ברוב הפעמים הוא מקבל, אבל לא ניתן למלא את כל בקשותי ואז יש סצינות של בכי והתרפסות על הרצפה. שאלתי היא : איך מפסיקים את ההתבכיינות הזאת? לפעמים זה ממש בלתי נסבל ואני מרגישה על סף התמוטטות. אני יודעת שהוא מנסה אותי ובוחן אותי, אבל איפה הגבול לבכי והצעקות.להמשיך להתייחס? להתעלם?

המצב אותו את מתארת מאפיין הרבה מאד משפחות שמביאות את הילד השני. האח הגדול חש שמקומו ומעמדו כמרכז העולם מתערר והוא מגיב בהתאם. לשאלתך מהו הגבול: הגבול שומר על האיזון המשפחתי והאישי של כל אחד מבני המשפחה. אם את מרגישה שאת מתמוטטת - האיזון הופר והגבול נחצה. הכלה ללא גבול אינה בריאה לילד. בצד ההכלה, ההבנה ותשומת הלב שאת מעניקה צריך להגיע גם גבול. יש להציב אותו באופן רגיש, בזמן ובמקום.

היי ענבר, ראשית, מזל טוב והרבה שמחה ונחת! אני מתחברת לדבריו של זיו באשר לגבולות, ולגבולות ההכלה שלכם כהורים. מתאורך נשמע שאת ערה מאוד לקושי של בנך באשר למעמדו ה"מתערער" ונענית ככל יכלתך לצרכיו. עם זאת, לא ניתן כמובן להתעלם מהשינוי שאכן חל במבנה המשפחתי. למשל: את מציינת כי את נוהגת לומר לו שאת אוהבת אותו "הכי בעולם". אני לא יודעת מה המסר שהוא מקבל ממשפט כזה. ניסוח זה מכניס מימד של השוואה ("הכי" זה יותר ממשהו אחר - אחותו התינוקת למשל. האם את חושבת שהוא מאמין לך? והאם את מוכנה להתחייב על זה? :-)). זו רק דוגמא לכך שעם כל האהבה ותשומת הלב שאת מרעיפה, דברים אכן השתנו, ודבריכם אליו צריכים להיות אמיתיים ואמינים. שיהיה יותר קל, אור-לי