מה עושים?

שלום רציתי לדעת בזמן שהילדים הקטנים שלנו מוציאים אותנו מדעתנו, לא מקשיבים לנו ולא ממושמעים לבקשותינו החוזרות ונישנות איך ניתן לעצור את הזעם ולא להגיע איתם לאלימות מרוב עצבים על מה שעשו באותו הרגע למרות שאסרנו וביקשנו. מהי הדרך הנכונה לא לאבד את אשתונות באותו רגע נתון ולהעביר לילד מסר תקיף ונחוש בלי להגיע לפליקים על הידיים והטוסיק? האם זה אפשרי? ... כמובן שיש את ההורים האדישים ששום דבר לא מזיז להם להם... אבל לנו להורים היותר רגישים והפיוז הקצר לנוכח הילד יש פיתרון? ועוד שאלה קטנה, האם פליק קטן פה ושם (...באמת לעיתים רחוקות ) יכול לפגוע נפשית בילד והאם זה באמת לא הפיתרון במיקרים מסויימים?! תודה

דידי שלום, כאבא אני מאד מבין את הכעס עליו אתה מדבר. לעיתים ילדינו יכולים, כמעט, להוציא אותנו מהדעת. והכי גרוע זה כשהם עושים לנו בכוונה. אנחנו אומרים משהו ולמרות ובגלל שאמרנו הם יעשו בדיוק את ההיפך. הרבה מאד הורים עומדים במצבים אותם תיארת. אבל ישנם כמה כיוונים שברצוני להאיר. ראשית מהכיוון החוקי - הכאת ילדים היא עברה על החוק. זה לא אומר שעל "פליק פה פליק שם" תכנסו לכלא או שיקחו לכם את הילדים חו"ח אך זו עבירה על החוק שעלולה לגרור התערבות הרווחה. הכיוון השני הוא הכיוון הרגשי-חינוכי - בוא תחשוב לרגע מה הילד לומד מזה שנתת לו מכה (גם אם היא קטנה)? הוא לומד שאבא יכול להכאיב לו כאשר הוא עושה משהו לא בסדר. הוא בעצם לומד לפחד מאבא. הוא לומד שכאשר כועסים מותר להרביץ. מה הוא לא לומד? הוא לא לומד שמספיק שתאמר לו מה אסור כדי שהוא לא יעשה זאת. והוא לא לומד שיש גבול (כי אבא חוצה את הגבול כאשר הוא מכה). בנוסף להרגשה הרעה של הילד יש את ההרגשה הרעה שלך. מדבריך הבנתי שיש לך תושות מאד לא טובות לאחר שאתה מפליק. אני מניח שיש גם רגשות אשם. אני בטוח שאתה לא מסתובב שמח וטוב לב. ככה שה"פליקים" פוגעים בשניכם, גם בך וגם בו. כמו שכתבת, צריך למצוא דרך אחרת להצבת גבול ברור - דרך אסרטיבית וחד משמעית. השלב הראשון בהצבת גבול הוא שאתה תסביר לעצמך מדוע אתה שם את הגבול שאתה שם. אתה צריך לתת לעצמך תשובה ברורה והגיונית (ולא "ככה"/"כי אצל כולם זה ככה"/ וכו'). לדוג': למה שהילד ילך לישון בשעה מסויימת ולא בשעה אחרת? כי הוא קם עייף למחרת, כי אתה צריך קצת זמן לעצמך וכו'. השלב הבא הוא שתאמין בלב שלם בגבול שאתה מציב ושתדע מבפנים שאין שום מצב שבו ניתן לעבור על הגבול הזה. השלב השלישי הוא להציב את הגבול בצורה אסרטיבית - רגועה שכוללת הסבר הגיוני ושיכלי. אם הילד ידע שאין אפשרות שהוא יעבור על הגבול ההגיוני ששמת לו ושאין שום אפשרות שאתה תעבור את הגבול, הסיכוי שהוא יחצה את הגבול הם נמוכים ואז יכול להגיע שלב הסנקציות וזה תהליך בפני עצמו. מקווה שעזרתי, בהצלחה

דידי שלום, לפעמים הבנה של הדבר שכל כך מטריף יכולה לעזור להכיל אותו ולא להגיע לכלל "פיצוץ". למשל הבנה למה זה כל כך מוציא אותך מהדעת כשלא מקשיבים לך, כשמתעלמים ממך. חשיבה כמו את מי ההתנהגות הזו מזכירה לך, איזה רגש מתעורר בך, והבנה שהתנהגותם של הילדים אולי "מתיישבת" על משהו קשה וכואב ומעוררת אותו. ברמה היותר פרקטית ומיידית, יתכן שיתאפשר לא להגיע לאלימות אם תגידי לילדים משהו כמו: "זהירות, הפיוז שלי מתחיל להתקצר!". אם את מרגישה ממש חוסר שליטה שעלול להגיע להכאה תדאגי להרחיק אותם מהישג ידך.. אני חושבת שהכאה היא באמת פועל יוצא של ה"פיוז המתקצר", ולא דרך חינוכית יעילה, אלא דרך כוחנית ומשפילה, שאינה מיטיבה עם היחסים בטווח הארוך. תנשמי עמוק... ובהצלחה! אור-לי