התבכיינות והערכה עצמית

אנחנו נואשים לעיצה טובה בעניין הבת שלנו שהינה כמעט בת 5. חוץ ממנה יש בבית אח בן שנתיים. קל להגיד שהבעיות התחילו מעט לפני שהוא נולד ואןלי יש קשר בין הדברים. נועה תמיד היתה ילדה קלה לגידול, בוגרת וקשובה. היא קיבלה ועדיין מקבלת שפע של אהבה ותשומת לב. השנתיים האחרונות היו קשות לנו איכשהוא נועה מצאה שפה חדשה "שפה של קורבן" "שפה של התבכיינות". היא כבר לא מדברת, היא סיגלה לעצמה טון בכייני. אני חושבת שהיא במידה מסוימת לא מאושרת. 1.הגבולות אצלנו בבית תמיד היו ברורים וכיום פחות או יותר אנחנו ממשיכים להגיד מה אנחנו מוכנים או לא מוכנים לקבל בבית שלנו. אנחנו ממשיכים להגיד לה שאנחנו לא מוכנים להקשיב לה בדרך הזאת של התבכיינות, צעקות או בכי ומבקשים ממנה להתגבר, לנשום עמוק ואז נקשיב (מה שעוזר אולי למספר שניות עד להתגברות מחודשת של הבכי), אנחנו מבקשים ממנה לדבר, להביע את רגשותיה "אני כועסת/עצובה/מתוסכלת..." ולהגיד מה היא רוצה...אבל לעיתים אני מרגישה שאנחנו נכנסים איתה לשיחות שלא נגמרות, אני אפילו לא בטוחה שהיא מספיק בוגרת או מבינה או אולי היא לא יכולה לשנות את זה כיום ואני חוששת שבשיחות האלה (שאנחנו לא מוכנים להקשיב ודורשים שתדבר בלי להתבכיין) אנחנו מביאים אותה למבוי סתום וההתנהגות רק מוקצנת ומאבדת פרופורציה. דפוס מסוים לדוגמא: נועה רוצה שוקו ועוגיות בבוקר ובעלי אומר לה תלבשי תחתונים ואני אמזוג לך שוקו, היא מתעקשת "קודם אני רוצה שוקו" הוא גם מתעקש, הבכי שלה מתגבר. אני מתערבת ומנסה להסביר לה שתוך שניה היא לובשת תחתונים ומשיגה את מבוקשה... ומדגישה שאם היא ממשיכה להתבכיין היא לא תקבל שוקו בכלל. היא לא מקשיבה וממשיכה לבכות, אני מזהירה שכשאני אספור עד 3 והיא עדיין מתבכיינת אז היא לא תקבל שוקו, אני סופרת, היא מתבכיינת אני אומרת "אין שוקו היום" ואז היא קופצת "טוב, טוב טוב, אני אלבש תחתונים" ואני אומרת כבר מאוחר מדי, הפסדת את השוקו היום. היא רצה ללבוש תחתונים ודורשת את השוקו....אני אומרת "מחר תקבלי" ושוב הבכי מתחיל בסבב חדש שמסתיים בסוף כשהיא נשלחת לחדר שלה לבכות או כשהיא ואנחנו כבר מותשים. אני חושבת שהדרך שלי לטפל במצב כנראה לא עובדת כי היא לא מבינה את הקשר הלוגי, או אולי היא לא בוגרת מספיק להתבטא ולהביע רצונות ותחושות. 2.דבר שני, בגן היא גם כן מתבכיינת כשמשהו לוקח משהו שהיא "רצתה" לשחק איתו או כשילדה מקניטה אותה. יש בנות שמקניטות אותה כי הן רואות שזה משפיע עליה מיידית.כמו כן, יש בנות שאומרות לה שיש לה שיער קצר ומתולתל ולא ארוך כמו שלהן וזה גורם לה לבכות אח"כ בבית. היא אומרת משפטים כמו "למה אלוהים נתן לי שיער כזה?" למרות שאני מנסה לתת לה בטחון שהשיער שלה יצמח ושיש לה שיער יפהפה כמו שהוא, אני קולטת שזה לא עובד עליה. היא מרגישה "מסכנה" ליד החברות שלה והיא מנסה לקחת שליטה על ידי שהיא צועקת עליהן, נותנת להן פקודות, "מחנכת" אותן, מלשינה עליהן....וברור שזה לא הולך לה.... איך אני יכולה להעצים אותה ולעזור לה עם הבטחון שמה שיש לה זה טוב. אנא כתבו לי תשובה מפורטת עם הדרכה מעשית.

שלום לך, במכתבך המפורט את מתארת את התנהלות הדברים בין בתכם ובינכם - מה מתרחש, כיצד אתם מגיבים, באיזה אופן אתם מציבים גבולות וכו'. תאורך עשיר ונותן הרבה אינפורמציה. לפני התאור את כותבת: "אני חושבת שהיא במידה מסוימת לא מאושרת". אני שואלת את עצמי עד כמה ההבנה הזו שלך מועברת לבתכם ועד כמה מתקבלת אצלה התחושה שאתם אכן רואים את המצוקה שהיא מבטאת בהתנהגותה. תחושתי היא שאתם מגיבים מאוד להתנהגות, ואולי יש מקום התייחס יותר למה שעומד מאחוריה. אני בהחלט חושבת שלילדה בגילה של בתכם יש את היכולת להתבטא ולהביע רצונות ותחושות, אך לשם כך היא זקוקה לבטחון רב שתחושות אלו אכן יתקבלו. בברכה, אור-לי