נא עזרתך!!!!

לפניי כשנה וחצי אימצנו גור כלבים מקסים..הכלב גדל אצלנו כשנה . אולם מכיון שרוב היום הכלב שהה בבית לבד ובשל העובדה שרוב הנטל נפל עליי כאבי המשפחה שגם עבד ולמד ובעיקר(וזה לא תירוץ) בגלל שהכלב מסוג צייד היה ממש מתוסכל סגור שעות בבית, מסרנו אותו לאחר סלקציה ארוכה לאימוץ למשפחה מדהימה במושב. בני בן ה-11 כיום היה שותף לכל התהליך, והיה מאד קשור לכלב, אולם הבין ביחד איתנו שלכלב ייטב במושב ובמרחבים פתוחים. אפילו נסענו לבקר את הכלב פעמיים למרות המרחק הרב...והתקבלנו בחום. לפניי כחודש הכלב נדרס למוות!!! והמאמצים הודיעו לנו. כמובן שלא ספרתי לבני..אולם, הוא עדיין מבקש כמעט מדיי ערב ליצור קשר עם המאמצים וליסוע לבקר כי הוא מתגעגע נורא..הוא עדיין קשור ואוהב את הכלב..למרות שנמסר לאימוץ לפני חצי שנה. איך אני לא שובר את ליבו??..איך יוצאים מהסיפור הטרגי הזה???? נא עזרתך!!!

שייקה שלום, אני חשה את הרצון הטבעי והבריא שלך להגן על בנך ולשמור עליו מכל כאב. אני חושבת שהקושי הגדול שעומד כרגע מולך כהורה נמצא בהכרה שבעצם אינך יכול לעשות זאת בצורה מוחלטת. עם כל הרצון וההשתדלות לחסוך מבנך כאב, המציאות כמו כופה את עצמה ואת הקשיים שבה עליך כהורה ועל בנך (אפילו בגעגועים שהוא חווה, גם אם עדיין אינו יודע על מות הכלב). אתה שואל איך לא תשבור את לבו. הלואי שהייתה לי תשובה. אולי הכאב של בנך הוא בלתי נמנע. מה שתוכל אתה לעשות זה להיות אתו בכאב שלו, להאזין, לעודד ולנחם... נראה לי שכבוגרים ברור לנו שכאב הוא חלק ממגוון הרגשות שהחיים מזמנים לנו. עם זאת, בכל הנוגע לילדים - היינו רוצים להאמין אחרת. גם אני, כ"אמא" של הפורום, קוראת את המכתב הכואב שלך ומרגישה את הצורך שלי לשמור ולהגן עליך במקום הקשה בו אתה נמצא כהורה, ורוצה לתת לך בתשובתי משהו שאני כנראה לא יכולה לתת... אתה מוזמן להגיב, אם תרצה כמובן. אור-לי