בת יחידה

שלום לכם, סליחה מראש על האורך אבל אני פשוט חייבת שתבינו אותי. זו פעם ראשונה שאני כותבת כאן,, אני פשוט מרגישה שאני חייבת לפרוק את מה שיש לי על הלב. אני בת 30 אוטוטו (בת יחידה) עד גיל 29 גרתי עם ההורים, אני מניחה שמצד אחד קשה להבין למה עד גיל כזה מאוחר גרתי שם אבל אני מודה שהיה לי דיי נוח ואני בקשר דיי טוב עם הוריי אני אוהבת אותם מאוד והם יחסית מאוד צעירים (אמא שלי 49 אבא 56), עד לפני 9 חודשים המערכת יחסים הכי ארוכה שהייתה לי בחיים לא עברה את ה-3 חודשים, עכשיו אני לפני חתונה (בע"ה עוד כחודשיים), אנחנו יחד 9 חודשים כאשר מתוכם 6 חודשים אנחנו כבר גרים יחד. ולהורים שלי עדיין קשה לקבל שאני לא נמצאת בבית. כאשר סיפרתי להורים שלי שאני עוזבת את הבית בשביל לעבור לגור עם החבר שלי אמא שלי פשוט בכתה לא כי היא לא מאושרת אלא בגלל שאני כבר לא אהיה בבית ויהיה לה מאוד קשה עם זה, היא רגילה לדעת מה אני עושה כל הזמן ואני מרגישה שגם הסיבה שלא החזקתי מעמד עם גברים כל כך הרבה זמן זה רק בגלל העצות שלה ושכל הזמן הייתה מכניסה לי שטויות לראש במערכת יחסים הזאת לא נתתי לשום דבר להפריע והנה אני לקרת חתונה אבל... הוא עבר לגור איתי בעיר מגורים שלי אני תושבת המרכז והוא מגיע מאיזור השרון (מרחק 30-45 דק נסיעה)ההורים שלו גרושים והוא בקשר טוב עם שניהם כך שיוצא שבסוף השבוע אנחנו נוסעים מיום שישי בצהריים עד הערב - אנחנו אוכלים אצל אחד ההורים שלו חוזרים הביתה ולמחרת שוב נוסעים כדי לפגוש את המשפחה שלו ואת החברים שלו שלא יוצא לו לראות אותם במהלך השבוע,, אפשר להבין כי במהלך השבוע אני מבקרת אצל ההורים שלי ורואה אותם לפחות פעמיים בשבוע (לפעמים אפילו יותר), היום דיברתי עם אמא שלי על יום העמצאות ואמרתי לה שאנחנו עושים עם חברים שלו והיא נפגעה, טועת שאנחנו יותר אצל הצד שלו ופחות איתם לי כבר אין כוח אני מנסה שיהיה לכולם טוב שהוא יראה את ההורים שלו ואת החברים שלו ואני משתדלת לראות את ההורים שלי אבל זה לא מספיק להם כל הזמן לחץ!! אין לי שבת אחת שאני יכולה לשבת בבית בלי לעשות כלום אני תמיד תחת לחץ להספיק לראות את כולם,, מה יהיה כשיהיה לי ילדים ואני לא אוכל לבוא בתדירות שאני באה היום? כמה מהילדים רואים את ההורים שלהם יותר מפעמיים בשבוע? מה בסך הכל ביקשתי שיבינו אותי? ובכלל חבר שלי שונא את העיר שלי ורוצה שנעבור לגור באיזור השרון אמא שלי ישר קופצת "אני לא מוכנה שתעברי לשם, מי יעזור לך? את תהייה לבד" ועוד כל מיני כאלה וכל מה שאני רוצה זה שההורים שלי יבואו ויגידו לי איפה שאת רוצה לגור תגורי אנחנו נבוא ונעזור כמה שאפשר. זה כל כך קשה לעשות?? אני כבר על סף דמעות מצד אחד לא רוצה לפגוע בהורים שלי אבל אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי כבר כאילו אני לא קיימת. בבקשה עזרכתם מה עושים? איך גורמים להורים להבין שאני אוהבת אותם אבל צריכה לחיות את החיים שלי ? תודה מראש

שלום, אני מבינה אותך ואת ההורים שלך. כולכם צודקים במידה זו או אחרת, אבל כנראה שכל צד צריך להתפשר ולוותר. בוודאי אם היית בת אחת מתוך 4 ילדים, הכל היה נראה אחרת. קשה להורים כאשר הבת היחידה שלהם עוזבת את הבית וזה טבעי. יחד עם זאת חשוב שיבינו שאם לך טוב, אז שיהיו מאושרים שטוב לך. ואת זה את יכולה להסביר להם.. מבחינת עזיבת הבית, הזמן יעשה כנראה את שלו, והם 'יבלעו' את זה.. הם צריכים להבין שבגיל 30 , גם אם לא היה לך חבר, טבעי שרוצים להיות עצמאיים. אם את מתכוונת לעבור להתגורר רחוק מההורים, את צריכה לקחת בחשבון, שגם אם יש כעת רצון טוב מצידם לעזור לך בבוא הזמן, כאשר גרים רחוק, וההורים בנתיים מתבגרים עוד, זה לא תמיד קל לבוא ולעזור לך. תביני עוד, שהורים שיש להם בת יחידה, כעת אולי לא זקוקים לעזרה שלך, מכיוון שבאמת הם יחסית הורים צעירים ובריאים אני מקווה.. אבל בבוא הזמן, זה לא פשוט כאשר זקוקים לעזרה של ילד, ויש רק ילד אחד והוא גר רחוק... אני בגיל דומה לזה של הורייך, ויש לי יותר מילד אחד, וגם כך עברתי משבר לא קטן, עד שעיכלתי את עובדת עזיבת ילדים את הבית. את זה תוכלי להבין רק כאשר תעמדי את במצב הזה. אבל שוב, גם הורייך צריכים להבין אותך ולהשתכנע שאת עדיין כאן ולא בחו"ל... בהצלחה

בקר טוב, דבר ראשון,אני שמחה על השינוי שעשית בחייך והיום את לפני חתונה. אני מעריכה שלא היה קל להחליט לצאת מהבית,ויתכן שאם הייתי שואלת אותך לפני שנתיים לגבי יציאה מהבית,זה היה נראה לך כמעט בלתי אפשרי. והנה,בכ"ז,עשית את זה ואיכשהו אמא מסתגלת לאט לאט לרעיון. מה שאני מנסה להגיד כאן,שהרבה פעמים דברים נראים לנו מפחידים/רחוקים/כמעט בלתי אפשריים ואיכשהו אנחנו מגלים שהם הרבה פחות מפחידים. את אמנם שואלת לגבי יחסייך עם הורייך ובמיוחד עם אימך אבל מתוך הקריאה של הודעתך,אני רוצה לשאול - עד כמה את יודעת להציב גבולות באפן כללי - ביחסים עם ההורים,בעבודה,עם חברים... בכל יחסים,כדי שהם יצליחו ושני הצדדים ירגישו טוב בתוכם,חשוב שיהיו גבולות. גבול מטרתו להבהיר גם לאדם עצמו וגם למי שמולו,מה אני מוכן לקבל/לעשות/להרגיש ומה לא. ברגע שאדם מתעלם מהרצון שלו,מהגבול שלו,סביר שמהר מאד ירגיש מסכן או מנוצל או מתומרן. מכיוון שאת נמצאת היום לפני שינוי גדול בחיים,שסביר שיביא איתו שינויים נוספים,כדאי להקדיש זמן למחשבה - איך אני רוצה שהחיים שלי יראו (כאמור,לא רק לגבי אמא אלא בכלל.בעיקר כדי למנוע מפח נפש בעתיד),מה אני מוכנה לתת ומה לא,מתי אני מרגישה שאני מקריבה.. ובהתאם לתשובות,להציב את הגבול בכל מע' שבה יש צורך. חשוב לי לציין שהצבת גבול היא לא משהו אגרסיבי או לא מתחשב,זו פשוט אמירה בצורה ברורה ,אסרטיבית,נעימה ואמפטית - עד איפה אני מוכן. לא תמיד הצד השני אוהב את זה בהתחלה,אבל בלעדי הגבולות תחושת המרמור והמסכנות רק גוברת. הרבה בהצלחה, מור