קשיי פרידה

שלום רב. בני בן 4.5 האמצעי במשפחה,מתקשה בפרדה בעיקר מימני (אמו) יש לציין, שלפני כ- 9 חודשים נולד לו אח. קשיי הפרידה היו גם לפני, אך, מכוון שהיה צעיר לא יחסנו לכך חשיבות. כיום, קושי הפרידה מתבטא בעיקר בבוקר בגן- בוכה ולא רוצה להיפרד ממני, אך, כשאני עוזבת הגננת מספרת שהוא משתלב יפה ונרגע מייד. אם חברים מהגן הוא לא מוכן להיפגש בביתם, אלא שיבואו אליינו. שאלתי- כיצד לנהוג במקרה זה? האם לפנות לטיפול או שהזמן יעשה את שלו? יש לציין, שאני משתדלת לפנות לו " זמן איכות" ולהקדיש לו זמן שרק שניינו יחד.

בקר טוב, אני אעלה השערה,אם את מרגישה שזה מתאים למצבכם יופי,אם לא,כתבי ואנסה להעלות כיוון אחר. בסדר ? עד לא מזמן הוא היה הילד הקטן בבית ויתכן שחלק גדול מההתייחסות אליו כללה את זה שהוא הקטן.ז"א,אתה המתוק,והמפונקי והקרוב לאמא וה... כי אתה הילד הקטן. גם אם זה לא הועבר מילולית יתכן שהיה מסר סמוי כזה. יתכן שכל עוד הוא היה הקטן,היה קשר מאוד קרוב ואולי אפילו צמוד איתך.משהו כמו - פרדות ארוכות,הרבה מגע,עיסוק גדול בו וכו'. זה דפוס שהוא למד,זה המקום שלו והוא לא ממש יודע מה עושים אחרת.מן הרגל כזה.והיום המצב שונה,גם כי יש עוד אח יותר קטן וגם כי הוא גדל ואולי זה כבר קצת פחות מתאים לכם. מה עושים ? כמו שהוא הורגל לקשר ולדפוס הזה,מרגילים אותו למשהו אחר,מתאים יותר (לפי מה שאת מרגישה שמתאים).אבל.... כדי לשנות הרגל (כמו בגמילה ) צריך עיקביות ושדר/מסר שאת שלמה עם השינוי. את תצטרכי להיות קצת יותר ,איך אני אקרא לזה,"חותכת".יותר לשים גבול,יותר עד כאן. אנחנו יכולים לעשות טקס פרידה ארוך,נחמד.. אבל כשהוא נגמר,אז זהו,את הולכת !. השאלה היא עד כמה את מסוגלת לזה ? והדגש הוא על - את. ואם את עונה עכשיו שזה יהיה לך קשה,זאת התשובה בעצם לשאלה למה לוקח לו הרבה זמן וכ"כ קשה לו להפ]רד בבקר. הרבה פעמים זה צורך שלנו כהורים שאנחנו משדרים לילד ומשהו נלמד אצלו. רק כשההורה מסוגל להבין מה זה תורם לו עצמו (אותה הנזקקות הגדולה של הילד כלפיו,אותו הקושי להפרד וכו'),הוא יכול להחליט האם הוא ממשיך בדפוס שנוצר או משנה. במקרים כאלה עיקר העבודה היא של ההורה עם עצמו,עם הילד זה הרבה יותר קל. שוב,אם התחברת טוב,אם לא ננסה כיוון אחר. מחכה לשמוע, מור.

שלום מור! אני שלמה אם ההצעה שהצעת ,יש לציין, שכבר ניסיתי "לחתוך" את הפרדה בבוקר, וגם ניסיתי הפוך להישאר קצת יותר ולשחק איתו בגן או להקריא לו סיפור, ניסיתי להשאיר לו תמונה שלי, באמת, ניסיתי כל דבר אפשרי . אבל עדיין, כל בוקר חוזר אותו טקס של בכי ( במאמר מוסגר אומר שהגננת והסייעת לא ממש עוזרות "בתהליך הפרידה). השאלה - האם להתעלם והזמן יעשה את שלו? האם לפנות לייעוץ? ושאלה נוספת - מה לעשות כשהוא לא מוכן להיפגש עם חברים מהגן אחה"צ? הוא ילד מאוד נבון וחברותי, ויש לו המון חברים שרוצים להיפגש ולא תמיד הם מוכנים רק לבוא אליו, הם מעוניינים להזמיןן גם אליהם. מחכה לתשובתך, שרון.