תלמיד מתקשה

שלום לאחרונה קיבלתי מספר חידודים מציאותיים למצב שאותו כבר היכרתי.בני בכיתה ח,מתקשה מאד בלימודיו.הוא אינו מסוגל לשבת וללמוד למבחנים.אינו לומד כלל ולמעשה אינו מקיים את חלקו כתלמיד.אני מצידי כמובן משתדל להיות תומך ומבין,מנסה לגייס את המשאבים העומדים לרשותי כדי לעזור לו להתמודד עם מצב הרגשי שנוגע לדימוי עצמי וביטחוןצ עצמי,לענין ציפיות ההורה מהילד וההפך,מנסה לברר מצב חברתי בכיתה והאם ישנם מכישולים קוגניטיביים.ובכן..כל אלו נעשו.אין בעיה רפואית מנטאלית.מצבו החברתי טוב ואני מניח שהנקודה היא שפשוט אינו רואה בלימודים ,באופן טבעי מקור גירוי מספק בכדי שישקיע.ניסיתי לברר מהו התמריץ שיכול להניע את העגלה התקועה.יש לציין שהוא חלש במקצועות רבים ולעומתם ישנם מקצועות שהוא בסדר בהם.ניסיתי להיאחב בהם כטובע.ציינתי את היכולת באופן כללי להצליח,ניסיתי לברר כיצד מרגיש לאור הכישלון,מה לדעתו יש לעשות כדי לשפר המצב,ניסיתי לדבר אל ליבו כדי לשמוע ממנו כיצד מרגיש.בנוסף היה לי חשוב שיידע שהאהבה מאיתנו והציפיות אינן כאלו שאמורות לסרס את רצונו,אין בביתנו מערך ציפיות פרפקציוניסטי אלא להפך.למרות שאנו יודעים כי יכולותיו האישיים גבוהים בהרבה מהישגיו אנו מצביים רף נמוך,כזה שמבטא התקדמות של עקב בצד אגודל.. ובכל זאת,לארח כל אלו,קשה מאד להתחיל מבלי לקבל תכנית מעשית. אני מבקש לדעת: האם קבלת ייעוץ מיועצת ביהס יכול להיות יעיל?(ישנו את חיסרון הסטריאוטיפ שהילד יסחוב אולם הבעיה קיימת ולא נראה לי שניתן להתעלם ומצד שני היא יכולה להוות מקור השגחה,תמיכה עזרה ,מן זרוע ארוכה של ההורים.יש לציין שביחסים האישיים מאד קשה לי כאב לשבת איתו וללמד כיוון שאז מתחילות מתיחויות ובעצם המטרה אינה מושגת.נעזרתי גם במורים פרטיים וזהו פיתרון שאני מתכוון לנסות שוב עם מורה אחר שנראה מתאים יותר ,בחירה משותפת עם בני. האם ישנה תכנית מעשית,רעיון שאוכל לקבל בכדי שיבצע שינוי? אורח החיים היומי כולל הגעה הביתה בארבע לערך,מנוחה ובזה זה מסתכם פחות או יותר.למידה למבחנים מצידו נעשית בצורה מאד מינורית וגם כשאני יושב איתו נראה שין זה מספק. אשמח מאד לעצות מעשיות.

בקר טוב, אני אתחיל מעניין הפניה ליועצת - זה אפשרי,יתכן שזה גם יעזור אבל רצוי מאד שהיא לא תגיע ממקום של "זרוע ארוכה של ההורים" אלא ממקום נקי שנמצא שם עבור הילד. אם מראש היא תזוהה אצל הילד כ"זרוע.." זה נועד לכישלון. כשאני קוראת את ההודעה עולות אצלי כמה שאלות : - עד כמה אתה כאדם,באפן כללי וכהורה בפרט מסוגל להרפות ? - עד כמה האחריות ללימודים היא באמת שלו ? ( המוטיבציה תגיע רק אם האחריות תהיה שלו. כל עוד זה בידיים שלכם,המוטיבציה היא שלכם). -עד כמה הילד (והדגש כאן הוא על הילד ולא על איך אתה תופס את עצמך) חווה אותך כהורה מאפשר,או לחליפין כהורה שתמיד "יודע מה טוב/נכון" ? - עד כמה יש עיסוק סביב העניין ? - מה הרווחים המשניים שיש לילד מהמצב הזה ? - האם ישנם קשיים נוספים פרט ללימודים ? - והשאלה הכי בסיסית בעיני - האם מדובר בקושי לימודי פרופר או בסימפטום ? לא מעט פעמים בני נוער מתעלים כעס/כוחניות/יחסים לא קלים עם ההורים וכו' לקושי לימודי. במידה שיש סיכוי שזה המצב,אני בספק גדול אם מורה פרטי זה מה שיעזור. מכיוון שאני לא מכירה את המשפ',אני לא יודעת מה מזה מדבר אליכם (אם בכלל),אבל כדאי לחשוב על הדברים. להערכתי,כדאי להסתכל על הנושא בצורה קצת יותר רחבה ולא לצמצם את זה לעניין הלימודי. אם אין שיפור כדאי לפנות ליעוץ בתחום הרגשי ולא הלימודי. בהצלחה, מור