אוי אוי גיל ההתבגרות ...

ילדי בן-ה-16 (הצעיר מבין 3 אחים ) מורד !!! קראתי את כל המאמרים הרלוונטים על גיל ההתבגרות. ואני מודעת לרצון שלהם בגיל זה ליצור זהות משל עצמם ואת השפעת החברים עליהם.אבל למרות שאני מודעת לתהליכים אלו האם זה אומר שעלי לקבלם באהבה והבנה ??? הוא מורד בסמכות. למשל של בית הספר. המורים אומרים לו לרדת מהאוטובוס בזמן טיול והוא מסרב (מה תעשי לי הוא עונה ). בהזדמנות אחרת המורה ביקשה שירים נירות שלטענתה הוא זרק והוא סירב . קוראים לו לשיחת ברור -ווהוא מודיע לי שאין לו כוונה ללכת. וגם כלפי זה קרה פעם- כאשר אמרתי לו שהוא לא יוצא מהבית שבוע בגלל משהו מאוד חמור שעשה הרי לאחר כמה ימים -יצא על אף שהזהרתי אותו ובקשתי ממנו לא להמרות את פי. ( מה תחזיקי אותי בכוח בבית?...). למרות שאף פעם לא היה לו קל בבית הספר הרי שלפחות ביחסיו אתנו -תמיד היה אמון וכבוד והנה אבדתי את הסמכות שלי כהורה.איך הוא יתיחס אלי מעכשיו אם ניתן בקלות כזו להתעלם מדברי ואף לזלזל בהם. הוא בודק גבולות מנסה לשתות אלכוהול, ולעשן נרגילה עם חבריו החדשים ( השנה החליף את חבריו עקב המעבר לתיכון -ולמרות חוסר שביעות רצוני מהשינוי - מה אני יכולה לעשות ...) אני אובדת עצות . אנא תני לי כיוון. תודה מראש אמא מודאגת

לילה טוב, את כותבת - "תמיד היה אמון וכבוד ",נסי לחשוב כיצד השגתם בעבר את האמון והכבוד. האם זה נעשה ע"י הסברים,האם ע"י הבנת ההדדיות שבעניין,האם תוך כדי ענישה/איומים בענישה,האם ע"י גבולות נוקשים... משהו בדרך בה השגתם את האמון והכבוד עד היום,צריך להשתנות. מכיוון שאני לא יודעת מה היה עד היום,קשה לי להצביע על הנק' שצריך לשנות.לכן,אני אכתוב קצת על כבוד באפן כללי וראי אם זה מדבר אלייך. כבוד לא אמור להיות מושג ע"י איום,ענישה,הגבלות וכו'. כבוד אמור להיות מושג מתוך ההבנת ההדדיות,מתוך התחשבות. כבוד שהושג בדרך כוחנית,הוא לא כבוד.(כמובן שאני לא אומרת שזה המצב אצלכם,אני מסבירה באפן כללי). כאן את מתארת ילד שמנסה לבדוק את הגבולות,מנסה לבדוק - עד כמה אפשר. אני שואלת את עצמי,מדוע יש לו צורך בזה ? האם כתוצאה ממסגרת די נוקשה שהיתה עד היום ? האם מתוך תחושה של "גבולות חונקים" ? האם מתוך תחושה שהוא מחובר לאחד ההורים יותר מדי ולכן זו הזעקה לעצמאות ( "אני אחליט בשבילי,ואף אחד לא יקבע עבורי") ? האם כתוצאה מכך שהוא רגיל שמישהו "ינקה אחריו" ? האם זו קריאה לתשומת לב ? וכו'. נסי לעצור,להסתכל על ההתנהגות שלו מהצד (לא כהורה אלא כצופה) ולענות על השאלה - מה הוא אומר לי ?. אני הייתי בודקת בעיקר את עניין העצמאות - עד כמה יש ציפיה שילך בכיוון מסויים ? עד כמה יש הפרדה (מבחינה רגשית) בינכם לבינו ? האם אתם מסוגלים להעביר לו אחריות ? האם יש לו לגיטמציה להיות עצמאי ? או לחליפין,האם אתם מגוננים עליו מאוד/חרדים לו.... עיקר העבודה פה הוא בינך לבין עצמך. מקווה שמשהו מכאן דיבר אלייך או לפחות נתן כיוון למחשבה. גם אם כן,וגם אם לא אני אשמח לשמוע. במידה שאת מרגישה שזה ממש לא הכיוון אנא פרטי יותר לגבי היחסים שלכם בעבר. בהצלחה, מור

מור יקרה שלום רב ראשית אני מודה לך מעומק הלב על ההתיחסות המפורטת כל כך. דברייך הדליקו אצלי מספר נורות של חשיבה מחודשת על היחסים ביננו. צדקת כאשר ביקשת לבחון את טיב היחסים ביננו.בכלל לא חשבתי עד כמה הילד הזה מחובר אלי לסינר וכמה הוא מנסה בכל דרך להתנתק מהקשר האוהב אבל חונק. הרי תמיד אני מתיחסת אליו (גם אם לא בגלוי )כאל הילד הקטן שלנו, ועל התמימות שלו (והוא באמת תמים ). תמיד נחלצנו לעזרתו בכל ההסתבכויות שלו בבית הספר. לא שאפשר היה אחרת הוא היה קטן וזקוק להוריו אבל היום הוא בהחלט יכול וצריך וכנראה גם מבקש לשאת באחריות למעשיו. אבל עליה וקוץ בה -וכאן מור , אני זקוקה להכוונה נוספת, למרות שאני אומרת לו שהוא כבר מספיק גדול לשאת באחריות למעשיו, הרי שבפועל אני מאוד לא מרוצה מבחירותיו (וגם אם לא אומרת באופן חד משמעי, הרי שבין השורות הוא מקבל את המסר .) כמו למשל העישון , או שהוא החליט להפסיק ללמוד במגמה שבחר ,כי הוא רוצה לעבור למגמה אחרת ,אלא שעדיין בכלל לא בטוח שיתקבל אליה(בגלל שציניו לא מספיק גבוהים ) .כשהוא סיפר לי על כך אמרתי לו שיבחר באיזו מגמה שירצה אבל חבל שנטש לפני שקיבל תשובה סופית לאן הוא יכול להתקבל. (ובלי כל קשר אני חושבת שהוא עושה טעות בעזיבת המגמה הנוכחית). הוא מאוד כעס. לא רצה להקשיב בכלל. אמר שאלו הם החלטותיו...) אני מניחה שכאן אני נופלת ,ולכן הוא אולי בוחר בהחלטות לא מוצלחות כדי לבדוק מה תהיה תגובתי ,והאם סוף כל סוף אתן לו באמת להיות בוגר ואחראי למעשיו! מצטערת על אריכות דברי, ותודה על סבלנותך הרבה אמא שזקוקה ליד מכוונת