התפתחות נוספת...

הי מור בארוחת שישי כשהיינו אצל המשפחה של בעלי- הגעתי למסקנה שכל הסיפור ממש מפריע לי רק כשאנחנו מבלים עם המשפחה שלו. בבית הכל בסדר אין לי שום רגשות רעים לגבי כל העניין. וכשאני משחזרת את הארועים. אני מגלה שאני "לוקחת את זה קשה" רק כשאנחנו חוזרים ממפגש עם המשפחה . כנראה מאוד מפריע לי מה חושבים עלי בתור אמא כשהילד קשור יותר לאביו. אני כנראה חוששת שאחרים יחשבו שאני לא אמא מספיק טובה וזה מתחיל לחלחל לי פנימה ואז אני מתחילה באמת לחשוב שאני אמא לא מספיק טובה. זה הדבר החדש שגיליתי על עצמי. אני מנסה להתגבר על זה. אני רק מעדכנת .תודה

ההודעה הזו הייתה אמורה להיכתב מתחת ל הודעה האחרונה שלי: הכותרת הייתה : "למור בנוגע ל "הילד לא צריך אותי".

ערב טוב, נסי לבדוק עם עצמך מה זה בשבילך (והדגש הוא על בשבילך,לא בשביל הסביבה) להיות "אמא טובה". אני אשמח לשמוע לאן הצלחת להגיע בשאלה הזו,ובכלל. מחכה לעידכונים, מור

הילד שלי יהיה בן שלוש בספטמבר הוא התחיל להרביץ לפני די הרבה זמן ,מגיל שנתיים וחודשיים כמעט ,אבל עכשיו זה נהפך ממש להתקפי זעם ,הכעס שלו כ"כ גדול ,הוא נורא רוצה לפגוע באותו רגע כמה חזק שרק אפשר הוא נושך ומושך בשיער ומכה חזק ואם יש לו חפץ ביד אז המכה עלולה לפגוע מאוד. הבעיה שלי היא שאין כ"כ שיתוף פעולה ביני לבין בעלי. אני יש לי דעות מסוימות אני אומרת אותם לבעלי אני אומרת לו איך צריך להתנהג אבל הוא בכלל לא מקשיב לי ועושה מה שבה לו כך שאין אחידות בתגובה של שנינו אני חסרת אונים וזה לא יגמר אם לא יהיה לי שיתוף פעולה . אני חושבת שבעלי עושה הרבה טעויות הוא לא מציב לו גבולות הוא נותן לו הרבה להשתולל עליו הוא נותן לו לטפס עליו הוא מאמין שיש לתת טפיחות על היד אם ערן מכה ושצעקות עוזרות הוא תמיד "משבח" את ההשתוללות של ערן לפני המשפחה וחברים וקורא לו חיה .בעלי לא אוהב שאומרים לו מה לעשות וכשאני מנסה לדבר איתו אני אף לא זוכה לשיחה אלא ל- "נראה לא יודע"