המעיין המתגבר

לתחושתי, יחסי עם ביתי בת הכמעט 9 מתדרדרים לאיטם. יש לה הרגשה שאני כל הזמן צועקת עליה ומתייחסת אליה כאל רובוט (כך אמרה). הדרישות שלי (לדעתי) אינן רבות - להכין שיעורים שחוזרים הביתה, ללכת בזמן לחוג (שהיא בחרה) אחרי השיעורים, לכבד את סביבתה(למשל - לא לזרוק טישויים לרצפה, לפנות את הצלחת שלה אחרי האוכל, לקום בזמן לבי"ס, לא להדליק טלויזיה לפני שסיימה שיעורים ןכיו"ב). אין חובות מיוחדות שמוטלות עליה בבית למעט אלה הקשורות בה עצמה. נדמה לי כאילו היא מרגישה שהכל מעיק עליה מידי ולוחץ. הקימה בבוקר (היא נגררת עד הרגע האחרון שאפשר), ללכת לחוג (חייבים? היא שואלת (לא. אני חושבת ברצינות לבטל אותו)), להביא את הקלסר מהתיק ש-ל-ה (למה דווקא אני ?) . הדבר היחיד שהיא עושה ברצון זה להדליק טלויזיה (ואז תעשה הכל כדי לא לסגור אותה). ככל שהתהליך הזה (ה"עצלות" הבלתי נסבלת של הקיום שלה) גדלה (עם הגיל והדרישות) כך תגובותי כועסות יותר , והיא מתנגדת יותר והנה הגענו למעיין המתגבר. ומה חסר לה ? ילדה נאה וספורטיבית, רגישה ונעימה(כלפי כל האחרים), צעצועים לרב, חדר משלה, חברות, מצליחה בלימודים, רק את אמא, מבחינתה, נדמה שאפשר ורצוי להחליף באמא אחרת שלא כועסת ולא מכריחה. אני כותבת כאן ובוכה. הכל השקעתי ונתתי בילדה הזו, מקטנות. כואב לי, והכי גרוע - שאיני יודעת מה לעשות כעת. כבר ניסיתי להרפות את החבל - וגם להדק אותו, ובכנות, בא לי להתפטר מהתפקיד הזה. נמאס לי להיות השוטר והשעון. אני חייבת לשנות משהו בהתנהגותי כלפיה. מה? אשמח לנסות את עצתך. (אגב - שלא לחצתי בעניין השעון(לוח זמנים וכיוב") כולם מסביב סלחו לה על האחורים. אפילו בבי"ס לא שלחו אותה להרשןם כמו שעושים לאחרים ?!?!? - רק לי נדמה שצריך להגיע בזמן ?)

פאולה יקרה, כן,לכולנו מתחשק לפעמים להתפטר מהתפקיד... :). אתמול בקבוצת אמהות שלי עלתה בדיוק הסוגיה הזו שאת מעלה כאן - הורים שנותנים ונותנים ונותנים ולילד יש ה כ ל אבל מצד שני הוא כל הזמן בא בטענות. מישהי שאלה איך יתכן שילד כשגדל רוצה להתרחק מהורים כ"כ מסורים ? זה הוביל אותנו לשני נושאים - ציפיות וגבולות. מה ההורה מצפה לקבל בתמורה לנתינה האין סופית שלו ,והאם נתינה אמורה להיות אינסופית. האם זה האידאל ? גם לנתינה צריכים להיות גבולות. מדוע ? כשהורה רק נותן ונותן ועוזר ומקל ועוטף כל הזמן,חלק מהנפרדות בין ההורה לילד נפגם. נפרדות היא חלק מאוד חשוב בהתפתחות האישיות של הילד,ביכולת שלו להיות מסופק,להרגיש תחושת ערך עצמי וכו'. ברגע שקופצים לכל פיפס שלי,שמספקים לי הכל כל הזמן זה עלול מאוד לחנוק,להוביל לתחושה שאני קצת "נבלע" ע"י האדם שמספק לי הכל,שאני תמיד במקום של המאכזב כי ההורה כ"כ מצפה ממני להכרת תודה/למסירות ל...זה נטל. ברגע שמספקים לילד הכל,חלק חשוב מהאחריות,העצמאות,קבלת החלטות שהילד אמור להשיג ע"י ניסוי וטעיה,הולך קצת לאיבוד. הורה "טוב" הוא לא הורה שנותן ה כ ל ,הוא לא הורה שקופץ לדום מכל בקשה של ילד. יתכן שאלה הדברים שקצת מובילים לחיכוכים בינכם. כמובן שהילדה תוכל להיות אחראית יותר רק אם את תוכלי להרפות יותר. זה תהליך ששתיכן צריכות לעבור במקביל. בהצלחה ואשמח לשמוע אם הצלחת להתחבר למשהו מכאן, מור

אני מתחברת לחלק מהדברים. זו ילדה ראשונה (יש לה אחות בת 3 וחצי), ובהחלט אחת מטעיותי כהורה מתחיל היו לגונן בחרוף נפש ולקפוץ לכל פיפס. אלא שעל הדברים הללו היה נדמה לי שכבר "עבדתי". אולי לא מספיק. וגם לך לא תארתי מספיק את הילדה כדי שתראי תמונה שלמה. אני כן אקח את העצה של לנסות להרפות עוד ולא כל כך להתערב לה. אבל אני זקוקה להנחייה יותר ספציפית - למשל - שיעורים - מורתם לחשבון מטילה עליהם ים שיעורים. מדובר בילדה חכמה שמבינה את החומר ולתרגל 756 פעם אותו דבר נראה לה טפשי. היא עושה הכל כדי לדחות את הכנת הנ"ל. ב-סו-ו-ף, אחרי צעקות שלי, ואיסורי ראיית טלויזיה וזה שאני יושבת איתה קצת לפתור, היא מתקדמת וגם מסיימת. בסוף התהליך, שתינו מותשות נפשית. לשיטתך - אל לי לשאול כלל אם היו שיעורים, לתת לה לעשות (או לא) להתמודד מול המורה (שבטח תסלח לה כי היא תלמידה מצויינת), אז היא תעשה את זה , ואולי לא, ומה זה בעצם משנה - כי היא בין כה שולטת בחומר, והעיקר שלא צעקתי עליה. מכאן עלי להודות בפניה בעצם שכל מה שעשיתי עד עכשיו - לנסות לגרום לה להבין שצריך להגיע לבית ספר בזמן ושצריך להכין שיעורים כי אלה המטלות שלה וזה חשוב לעתידה - היה מיותר ומוטעה, משום שהיא תהיה בסדר בלימודים גם ככה. איך להבהיר לה שזה חשוב בלי ללחוץ אותה לבצע ? (ברגע שאני אומרת את המילה שיעורים הריב מתחיל...) על הדבר השני שציינת - מה אני בעצם מצפה ממנה, אני באמת אחשוב ואגדיר לעצמי לפני שאתייעץ בך שוב. אשמח לקבל תשובה לשאלה הנ"ל, ברמת בצוע... בכל מקרה - תודה בנתייים, פאולה.