קשיי פרידה מהבן שעזב את הבית

אני סטודנט בן 25 אשר עזב את הבית למטרת לימודים וגר עם ארוסתי בחו"ל. אמי, שקשורה אליי מאוד, מגלה קושי רב להתרגל לעובדה שאני רחוק ומחוץ לטווח שליטה שלה. מתוך אהבה רבה היא יוצרת תחושה של כפייה, מתקשרת גם לחברי בחו"ל כדי לברר היכן אני נמצא אם אינה מצליחה ליצור עימי קשר, ונעלבת כשאנני יכול או רוצה לשוחח איתה ארוכות. אני צריך רעיונות כיצד ניתן בלי לפגוע בה להעביר לה את המסר ולעזור לה להתמודד ולהתרגל למציאות החדשה.

עומרי, אני כותבת לך כאם לבן/בת בגיל דומה: אני מבינה היטב שזה קשה מאד לאמך. אתה תוכל להבין זאת היטב רק כאשר תהיה במצב דומה. אני מסכימה עמך, שאינך יכול ולא מתאים לך להיות אתה בקשר כל יום וכל היום, ולדווח כל שעה היכן אתה נמצא. לא כתבת אם אמך חיה לבדה , האם היא בריאה, האם אביך בתמונה, ואולי אתה ילד יחיד.. מה שאני יכולה להציע לך - להשתדל להיות כמה שאפשר יותר בקשר טלפוני, כמובן במיגבלות העיסוקים שלך. עדיף לדעתי הרבה שיחות קצרות על שיחה אחת ארוכה אחת . מדי פעם שיחה ארוכה יכולה לעזור לה למצב רוח טוב. לה חשוב מאד הקשר,, וקשה לה בלעדיו. מדבריך אתה מודע לכך שהיא קשורה אליך מאד ואוהבת אותך. אבל - את הקשר, האיכפתיות והאהבה בין אם לבנה , בגבול הטעם הטוב, ובכל גיל, תוכל להבין לעומק רק כשלך יהיו ילדים. אמא*

בקר טוב, לדעתי,כדאי היה לשוחח על הדברים עם אימך. איך ? 1. עדיף לעשות זאת פנים מול פנים ולכן אם אתה מגיע לחופשה,רצוי אז. 2. לא לגשת בנימה מאשימה אלא מתוך הבנה לצרכיה מצד אחד ומצד שני הבאת תחושת חוסר הנוחות שלך. 3. שימת גבולות בדרך עדינה אבל נחושה בעניין הטל' לחברים. אני מעריכה שאם תיגש לשיחה מנק' מוצא לא ביקורתית ולא מאיימת,תצליחו לשוחח על העניין ואולי אפילו תגלה עוד דרכים לראות את הקשר בינכם. בהצלחה, מור